סוג של פוסט אישי
בעיקרון רציתי לכתוב פוסט ששולח אתכם ללמוד צילום.
אבל הפוסט הזה כנראה ידחה.
מי שמכיר אותי, בחר אותי לצלם את משפחתו ואהוביו, כבר יודע שאני לא בדיוק נכנסת יפה לתוך הקופסא המוכרת של צלמת משפחה\ילדים\הריון\בת מצווה. אני יודעת שיש כל מיני ז'אנרים אופנתיים יותר ופחות בתחום, וכמו כל דבר יש דברים שיותר ופחות לטעמי. עיניין אסתטי. טעם אישי. לכולנו יש כזה.
ואני מאוד מעריכה את אלו מבין חבריי למקצוע שעושים עבודה יפה בלי קשר לז'אנר.
העיניין בצילום עבורי הוא מחד עיניין טכני לחלוטין, יש צורך בהבנה של המצלמה וכל הפרטים הטכניים הנלווים לצילום תמונה טובה, לא פעם אני נפעמת מול צילומים שמשאירים אותי בתחושה של אני חייבת להבין איך הוא עשה את זה. ומאידך צילום….כל אחד יכול להרים מצלמה ולצלם, אבל בשביל להיות צלם טוב, לטעמי, צריך משהו יותר מצילום טכני, צריך Spirit , תשוקה, אתגר, עיניין, צלם טוב עבורי הוא צלם יצירתי, הוא צלם שבמסגרת גבולות טכניים לא פשוטים יודע לרתום אותם כדי ליצור דברים שגורמים לצופה להגיד גם אני רוצה להיות שם, זה צריך להיות אני, לחוש איזה שהוא סוג של תחושה, לחשוב איזה שהיא מחשבה, לעלות איזה שהוא סימן שאלה, הקיצר, הבנתם, צלם טוב מניע איזה שהיא תגובה אצל הצופה.
אני צלמת קצת פרועה, לא חיה טוב בתוך נישה מוגדרת, אני מוצאת את עצמי לא אוהבת לביים כי זה מוציא לי והאמת גם למצולמים את הכיף קצת, אני מעדיפה לנתב את המצולמים שלי לנקודת הנוחות שלהם בעדינות, אני אוהבת את ההפתעות שיש לאנשים מולי להגיש לי, הם מגישים לי את עצמם, אני מאמינה שעבורי כצלמת נכון יותר להניח את המצולמים שלי בתפאורה הנוחה להם, לעשות את הדבר שלהם, ואני אזוז, לא הם.

אז לפעמים יוצאות לי כמה תמונות שרק אני אוהבת מתוך המסה הגדולה ואני מתלבטת אם להעביר אל הלקוחות בכלל, אבל כמעט תמיד בדיעבד אני מקבלת דווקא עליהן את הפידבק הכי טוב.
לשמחתי מי שמגיע אליי הרבה פעמים הן משפחות עם ילדים או נערות צעירות, וזה נורא משמח אותי, כי אמנם מחד יש את הרצון לקבל מה שאופנתי ומה שכולם נותנים (ואני לא מתנגדת עקרונית לשום ז'אנר), אבל מאידך דווקא אלו שמחים יותר לשבור את התבנית, לנסות דברים חדשים, לרוץ איתי ושאני ארוץ איתם, בין אם זאת משפחה עם ילדים קטנים ואלו הדבר היחיד שצפוי איתם הוא שהם תמיד בלתי צפויים ואז מרגע שמחליטים שעושים את זה נותנים לצעירים להוביל לפי הסבלנות ומה שמעניין אותם, או נערות צעירות בגיל שבו מה שהחברים אומרים זה חשוב אבל חשוב להן לא פחות להיות בעלות קול אישי שונה וחדשני מזה של חברותיהן. אני אוהבת לעבוד בסביבה לא מבוקרת תמיד. זה מאתגר אותי וזה בעיקר יוצר סצנות טבעיות שונות, כי הגורם האנושי בהם שונה, יחודי. אין ילד, נערה, או משפחה שאני מוצאת שכשנותנים להם להתבטא גם אם בדיוק באותה תפאורה שיפיקו לי תמונות זהות. זה מרענן.

ואני חושבת שכמו שאני נהנית מהצילום, הן בזמן הצילום והן אחר כך במבט לאחור, בהתבוננות בתמונות לאורך השנים, גם אחרים יכולים.
אז היום בעצם לא אדבר על למה ללכת ללמוד צילום כמו שרציתי,
היום השורה התחתונה שלי היא צלמו או לפחות הרשו לאחרים לצלם אתכם, חברים מצלמים חברים או צאו להצטלם פעם בשנה אפילו בתשלום, הדברים האלו שבגינם אתם לא מצטלמים, כי אתם חושבים שאתם שורפים את הפילם, או שאתם לא פוטוגנים, או שאתם מוצאים בעצמכם פגמים. הם שוליים.
כי כמה שנים קדימה תתחרטו. כי נזדקן, כי ילדינו יתבגרו, כי בני המשפחה יתרחקו או חלילה ילכו לעולמם. ועכשיו אנחנו יפים ושמחים ומאושרים ובעיקר ביחד. ואת הביחד הזה צריך לא רק לשמר אלה מידיי פעם גם לתעד, לא רק עבור הילדים, או ימי המשפחה בגן, גם עבור הימים שנרצה להיות נוסטלגיים, להזכר. מבטיחה לכם שכמה שהיום אתם חושבים שהצמיד הזה כאן מטריד או שיש לנו קמטים, או שיער לבן או צמיגים, בעתיד זה יהיה שולי לחלוטין.
בין אם עצרתם את כולם לתמונה קצת מאולצת או תעדתם או הרשתם לתעד אתכם כמו שאתם בתנועה, באמצע בדיחה, עומדים על המנגל, או סתם זרקוים יחד בגינה או בסלון.
סילחו לעצמכם על המראה שלכם היום כי בעתיד תתחרטו ולא תסלחו לעצמכם אולי על זה שלא תעדתם.
תעדו את עצמכם, את הילדים, את הביחד. את מה שהופך אתכם למיוחדים וייחודיים.
אין כמוכם.