גדלתי בבית מצלם. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא שלי היה מסתובב עם מצלמת וידאו ענקית ומסריט כל מה שזז. את המצלמה הראשונה שלי קיבלתי בבית ספר היסודי, היא היתה מצלמת פוקט אדומה. מתי שהוא העברתי אותה לאחי. ילדותינו היתה מתועדת היטב. יש לי הסרטים והסטילס המודפסות כדי להוכיח את זה (וגם שיקופיות).

חברים טוענים שהם זוכרים אותי תמיד עם מצלמה ביד, בלי הפסקה, מילדות ועד היום.

אני חשה שאת האהבה שלי למצלמה חידשתי לפני שמונה וחצי שנים. ומאז היא נוכחת לא מעט בחיינו.

מאז שהמצלמה שלי יוצאת איתי לא מעט מהבית, גם אם סתם הגענו בשבת אל ההורים יחד עם אחי ומשפחתו, יש לנו תיעוד של כל מיני רגעים קטנים "שלנו". של הדינמיקה בין האחיינים, של רגעי הרוך בין הסבים לנכדים, של הרגעים בהם אחי ואני חווים רגרסיה לגירסא הילדותית שלנו.

ואני מוקירה את הרגעים הללו המצולמים. מאוד.

במיוחד כשאנחנו הולכים ומתרחקים אחד מהשני כל הזמן בגלל עומס החיים והגאוגרפיה שעומדת ביננו.

במיוחד כשאני זוכרת שאיפשהו בגיל הנעורים הפסקנו להצטרף למפגשים משפחתים שונים, והתיעוד של הביחד פשוט נפסק. עייפות החומר. החיים. ווטאבר.

פתאום כבר אין לי תיעוד שלי עם הסבים, כי לא הגעתי, כי היו לי דברים חשובים יותר לדעתי, ואחר כך כבר לא היו לי כל כך סבים לתעד.

אז עכשיו כשאנחנו הורים, הורינו סבים והקיץ הגיע. וחם. וחופש.

אנחנו עושים את הזמן כדי לבלות יחד כמשפחה, מאחדים חזרה כוחות עם האחים, הילדים והנכדים (בעיקר כי אין לנו בייביסיטר בחופש הגדול אבל אז מה?), נאספים מכל קצוות תבל לפעמים, או סתם מכל קצוות הארץ, לחופשה משפחתית משותפת.

בין אם יוצאים יחד לחופשה בחו"ל, שוכרים יחד צימר בצפון, פותחים אוהל בכנרת, או סתם מפקנקים בגן הלאומי, הקיץ שלנו הוא הזמן שרבים מאיתנו עוצרים את חיינו העמוסים, פוגשים את האחים או הילדים שהגיעו לחופשה בארץ אם הם ברילוקיישן או גרים במדינה אחרת, מפנים זמן ומבלים יחד. משפחות מורחבות נאספות יחד, אחים ואחיות, נכדים ונכדות, כולם מאחדים כוחות לפחות פעם אחת תחת המטריה ההורית שבה גדלנו יחד.

זה זמן מצויין לא לפספס את ההזדמנות וגם לתעד את הדינימיקה הבין דורית שלנו.

מעבר לערך המשפחתי, להנאה המשותפת, יש בתיעוד הזה המון קסם. בדינימיקה המשפחתית המורכבת יותר אפשר לראות לעיתים את הילדים שהיינו, את הסבים שהורינו התפתחו להיות, את יחסי האחהות המוקדמים שהרבה פעמים מציצים בנו כאנשים בוגרים.

אני נורא אוהבת את זה.

עבור עצמי. עבור משפחתי.

ואני חושבת שאתם צריכים פעם בשנה לצלם מתוך כוונה אתכם, בהרכב משפחתי מלא.

1. כי כל תירוץ לפנות זמן כדי לבלות יחד הוא חיובי. ואם מלכתחילה תכננתם לבלות יחד זה יהיה בזבוז לא לנצל את ההזדמנות ולהכין מבעוד מועד את התמונות ליום המשפחה, לוח השנה המשפחתי או המגנטים לסבתא שתוכל להנות מפניכם כל יום גם כשאתם לא שם.
2. כי כשמתכוונים מראש לבלות יחד ויודעים שהמצלמה שם, אפשר לוודא שלא שוכחים לצלם את כו-לם כולל את אמא שתמיד מאחורי המצלמה ואת הטינאיג'רית שבורחת תמיד אל הטלפון שלה.
3. כשיודעים מראש להביא מצלמה ומתכוונים לצלם, אפשר לוודא שכולם לבושים באופן שיהיה להם נעים להיות מוצגים בו, בלי בגדים מוכתמים או קרועים למשל.
4. כי אם תסמכו על זה שיש, שבטוח יהיו לכם תמונות, כי בטוח מישהו יביא מצלמה, והרי אתם מצלמים כל הזמן בין כה, תגלו בזמן אמת, שהתמונות בטלפון נעלמו, או נמחקו, לא גובו או לא טובות מספיק או סתם צולמו בטלפון של מישהו אחר ולא הועברו אליכם בכלל. תגלו שבשורה התחתונה אין לכם תמונות של ביחד. רק ערימות סלפים של אחרים.
5. כי כשמתכוונים להצטלם, ולהצטלם מתוך כוונה, לרוב ממשיכים את הפעולה הזאת בפעולה העוקבת של הדפסה. היום בעידן הדיגיטלי אנחנו לא מדפיסים כלום. אבל תכלס מה שלא מודפס, מה שאנחנו לא מוציאים אל האור, אין לו שום ערך בדיעב,ד כי אנחנו לא חוזרים להביט, לגעת ולחוש את התמונות הללו יותר. הן נבלעות בתהומות הנשייה הדיגיטליים. ואנחנו אנשים, יצורים של חושים, מגע וזיכרו,ן אוהבים את הזכרונות שלנו מוחשיים. מודפסים.

   

שיכנעתי אתכם כבר?

אז מה עושים כדי להצטלם מתוך כוונה?

אפשר לקבוע סשן משפחתי בסטודיו אצל אחד הצלמים באזורכם, צילומים כאלו יהיה נקיים לרוב במראה שלהם ומאוד מהונדסים.

אפשר לקבוע איתי, או עם צלם מאזורכם, שמאמין ועוסק בז'אנר תיעודי יותר של צילומי משפחות, להתלוות אליכם ליום בילוי בחצר ביתכם, בפיקניק המשפחתי, בחופשה המשפחתית, בטיול או בטבע. בז'אנר הזה בעצם אתם מזמינים אותי להיות זבוב על הקיר, במידה מסויימת, בחייכם. צלם טוב ידע מחד לתעד את הדינימקה שלטעמכם לא קורה אל מול המצלמה בלי שתשימו לב ומאידך יארגן אתכם גם לכמה תמונות יצוגיות יותר למזכרת.

או שאפשר לעשות זאת בעצמכם.

איך עושים זאת בעצמכם?

כרגיל סוף מעשה במחשבה תחילה. קחו מצלמה. אפילו שתיים. תקבעו בקרב בני המשפחה מי הצלמים היעודיים, כך כולם ממשיכים להיות חלק מהפעילות המשפחתית ואף אחד לא נמצא כל הזמן מאחורי המצלמה ולכן נעדר דרך קבע מהתמונות.

חישבו על הבגדים, אני לא מאמינה גדולה בהתאמת הבגדים בצורה טוטאלית לכל המשתתפים, מבחינתי הבגדים הם לא העיקר אלא ההתרחשות והדינמיקה מולי, אבל….כשחושבים מראש על הבגדים אפשר לוודא שסבתא תרגיש נוח להופיע בתמונה כי זאת לא החולצה שהיא חושבת שמביכה אותה, אפשר לוודא שאף בגד בתחילת היום לא עם חורים נראים לעין או מוכתם בצורה לא אסטתית, אפשר לוודא שאבא לא לבש את המכנסיים שאמא מתה להעיף לפח כשהוא לא ישים לב, ואפשר לוודא בעיקר שכל אחד לובש מה שנח לו איתו ומחמיא לו ביותר (לא כולם אוהבים את הזרועות שלהם, ולא כל חולצה הדוקה מחמיאה מכל הכיוונים שלה, במיוחד לא אחרי ארוחה טובה).

אם אתם רוצים להשתמש אחר כך בתמונות להדפסה, וודאו מראש מה רשימת הרכבי הצילום שאתם חייבים שיצולמו:

זוג הורים לבד

זוג הורים+ילדים

סבים+נכדים

אבא\אמא-בת

אבא\אמא-בן

כולם ביחד

רק הנכדים

רק האחים וגו'

ברגע שהכנתם לעצמכם רשימה בסיסית של "חובה" תוודאו שתבוצע, היא לא חייבת להיות מהונדסת ומתוכננת בהכרח בצורה נוקשה כשכולם יושבים יפה על המדרגות בחיוכים גדולים.

אבל ברגע שיש לכם כזאת רשימה אתם יכולים לעצור מידיי פעם, לבדוק מה כבר צולם במצלמות שלכם, לגלות מי הנערה שחמקה, או התינוק שתמיד היה באמצע השינה\אוכל ולא צולם ולהשלים את התמונות הללו לפני שתתפזרו.

אל תצלמו כל הזמן, היו חלק מהמפגש, כשאתם כל הזמן מצלמים, ובמיוחד כשאתם כל הזמן מהנדסים את כולם לכדי צילומים מבויימים, אתם מאבדים חלק מהקסם שקורה כשאתם לא מצלמים, כשכולם עסוקים בלהצטלם הם פחות אותנטיים, המצלמה משנה את הדינמיקה המשפחתית.

לכן אני ממליצה על מה שקורה אצלנו. המצלמה שלי יוצאת איתי מהבית המון, אין מפגש משפחות ביני לבין אחי מאז שהילדים נולדו שהיא לא מגיעה לדעתי. כשאני מגיעה אני מוודאת שהמצלמה מוכנה לצילום (סוללה מלאה וכרטיס זיכרון ריק, העדשה המתאימה מורכבת ולרוב אני אכוון את תכנית הצילום למה שמתאים לתאורה שלנו בשלושים שניות). אני מוציאה אותה מהתיק, שמה במקום נוח ונגיש וזהו. הולכת לעיניני. מבלים יחד. ברגע שאחי או אני קולטים איזה רגע של קסם או נחה עלינו הרוח, מי מאיתנו שראה פוטנציאל צילומי מעניין פשוט ניגש אליה, בלי רוח וצילצולים ומצלם, בלי לשנות את מה שקורה מולינו. בלי לבקש מהמצולמים שלנו שיעצרו רגע או יזוזו קצת ימינה. בלי להבהיל את חיות הבר.

עכשיו…התחיל החופש הגדול….מחפשים פעילויות….קייטנות….

מתי אתם קובעים לעצמכם יום צילומים עם המשפחה המורחבת?

אחר כך תושיבו את הילדים לערוך אותם לתוך אלבומים בימים שהם משגעים אתכם שהם משועממים.

אז לפעמים יוצאות לי כמה תמונות שרק אני אוהבת מתוך המסה הגדולה ואני מתלבטת אם להעביר אל הלקוחות בכלל, אבל כמעט תמיד בדיעבד אני מקבלת דווקא עליהן את הפידבק הכי טוב.
לשמחתי מי שמגיע אליי הרבה פעמים הן משפחות עם ילדים או נערות צעירות, וזה נורא משמח אותי, כי אמנם מחד יש את הרצון לקבל מה שאופנתי ומה שכולם נותנים (ואני לא מתנגדת עקרונית לשום ז'אנר), אבל מאידך דווקא אלו שמחים יותר לשבור את התבנית, לנסות דברים חדשים, לרוץ איתי ושאני ארוץ איתם, בין אם זאת משפחה עם ילדים קטנים ואלו הדבר היחיד שצפוי איתם הוא שהם תמיד בלתי צפויים ואז מרגע שמחליטים שעושים את זה נותנים לצעירים להוביל לפי הסבלנות ומה שמעניין אותם, או נערות צעירות בגיל שבו מה שהחברים אומרים זה חשוב אבל חשוב להן לא פחות להיות בעלות קול אישי שונה וחדשני מזה של חברותיהן. אני אוהבת לעבוד בסביבה לא מבוקרת תמיד. זה מאתגר אותי וזה בעיקר יוצר סצנות טבעיות שונות, כי הגורם האנושי בהם שונה, יחודי. אין ילד, נערה, או משפחה שאני מוצאת שכשנותנים להם להתבטא גם אם בדיוק באותה תפאורה שיפיקו לי תמונות זהות. זה מרענן.

ואני חושבת שכמו שאני נהנית מהצילום, הן בזמן הצילום והן אחר כך במבט לאחור, בהתבוננות בתמונות לאורך השנים, גם אחרים יכולים.
אז היום בעצם לא אדבר על למה ללכת ללמוד צילום כמו שרציתי,
היום השורה התחתונה שלי היא צלמו או לפחות הרשו לאחרים לצלם אתכם, חברים מצלמים חברים או צאו להצטלם פעם בשנה אפילו בתשלום, הדברים האלו שבגינם אתם לא מצטלמים, כי אתם חושבים שאתם שורפים את הפילם, או שאתם לא פוטוגנים, או שאתם מוצאים בעצמכם פגמים. הם שוליים.
כי כמה שנים קדימה תתחרטו. כי נזדקן, כי ילדינו יתבגרו, כי בני המשפחה יתרחקו או חלילה ילכו לעולמם. ועכשיו אנחנו יפים ושמחים ומאושרים ובעיקר ביחד. ואת הביחד הזה צריך לא רק לשמר אלה מידיי פעם גם לתעד, לא רק עבור הילדים, או ימי המשפחה בגן, גם עבור הימים שנרצה להיות נוסטלגיים, להזכר. מבטיחה לכם שכמה שהיום אתם חושבים שהצמיד הזה כאן מטריד או שיש לנו קמטים, או שיער לבן או צמיגים, בעתיד זה יהיה שולי לחלוטין.
בין אם עצרתם את כולם לתמונה קצת מאולצת או תעדתם או הרשתם לתעד אתכם כמו שאתם בתנועה, באמצע בדיחה, עומדים על המנגל, או סתם זרקוים יחד בגינה או בסלון.
סילחו לעצמכם על המראה שלכם היום כי בעתיד תתחרטו ולא תסלחו לעצמכם אולי על זה שלא תעדתם.
תעדו את עצמכם, את הילדים, את הביחד. את מה שהופך אתכם למיוחדים וייחודיים.
אין כמוכם.