חמישה ימים בלונדון שניה לפני הכריסמס.

אז מה היה לנו…..

המראנו בטיסת בוקר עם וירג'ין אטלנטיק ללונדון,

שידרגנו מראש את הכרטיסים לeconomy delight, כך שבחרנו מראש את המושבים שלנו,

הרווחנו מושבים עם מרווח גדול יותר לרגליים וקיצור תורים. נחמד ששוב יש מקום לרגליים כמו בראשית ימי התעופה האזרחית הפופולרית, הברכיים לא נוגעות במושב שלפנינו ויושבים במושבים זוגיים ליד חלון ולא בשלשות או רביעיות צפופות, הארוחות חביבות ואכילות בהחלט, לארוחת בוקר היו פנקייקים (למבוגרים) ובלינצ'ס עם פירות יער (ארוחת ילדים)מבחינתי היה שווה.

בחזור ארוחת הצהריים לילדים היתה פסטה שהילדה לא אהבה במקום היא טרפה את המנה ההודית שלי.

מבחינת תחבורה בלונדון, אני חובבת רכבת ולכן כבר בהית'רו הצטיידנו באויסטר ששימש אותנו בכל השהות שלנו, גם ביציאה מהעיר לאולפני הארי פוטר ברכבת העילית, גם לאוטובוס ולרכבות.

לנו במלון The Picaddily west end שנמצא ברחוב שפטסבורי בדיוק מול צ'יינה טאון, הלוקיישן שלו מעולה (בדיוק באמצע בין שתי תחנות רכבת), המלון עצמו קטן, מפנק, כולל רצפת חדר אמבט מחוממת אבל החדר קטן,

חיכה לנו חדר מקושט עם פתק חמוד, בלונים, קופסת שוקולד ופיסול במגבות של ארנב יום הולדת לכבוד קטינא וזה פתח את החגיגות בצורה נהדרת עבורנו על הצד הפחות מלהיב אמנם יש ארון אבל משום מה בעיצוב החדר הם החליטו לספח את כל שטח המדפים לטובת כוסות, גביעים, מכונת קפה, מיני בר וחטיפים, שזה אולי נחמד אבל מעצבן כי אז אין מקום לבגדים, אישית לא מתה על הקונספט של לחיות מתוך מזוודה. ארוחת הבוקר במלון היתה לא מרשימה ואיכזבה אז אחרי היום הראשון בחרנו לוותר עליה ולאכול בחוץ. היה נחמד אבל לא נחזור אל המלון הזה במחיר הזה.

ממול המלון יש סניף של  doughnut time  שמאוד אהבנו ודגמנו כמה פעמים/

פיצה טובה יצא לנו לאכול ליד המלון בפניני.

ארוחת בוקר מצויינת יצא לנו לאכול גם בסוהו ג'ו  שיצא לנו להגיע אליה במקרה (נמצאים בצמוד למועדון ארוחת הבוקר) קטינא בחרה הר של פנקייקים עם בננה רוטב טופי קרמל וקצפת שהיה מעולה ביותר אני שמרתי על סולידיות עם טוסט אבוקדו מדליק ותה.

קטינא גם מאוד התלהבה מההבורגר של shake shack

מבחינת קור….לא היה קר, כבר יצא לי להיות בעיר בנובמבר-דצמבר והפעם היה לנו חם, הכובע כמעט ולא בילה על הראש, הכפפות נשארו בתיק. מהר מאוד הפסקנו ללבוש שכבות כי נמאס להזיע, ונשארנו עם שכבה ארוכה אחת ומעיל, נעליים…..הלכנו עם נעלי הרים/שטח שעשו עבודה מצויינת ושמרו לנו על הרגליים, באחד הימים הלכנו עם נעלי ספורט טובות ובאותו יום עייפות הרגליים הורגשה יותר וסייימנו את היום כאובות יותר.

ביום הראשון כאמור נחתנו בעשר בבוקר ובשתיים עשרה בצהריים כבר הגענו אל המלון ויצאנו אל יומינו הראשון.

היום הראשון הוקדש רובו לקניות, שוטטות בסוהו עד אוקספורד, מופעי רחוב (שאפילו לקחנו בהם חלק פעיל) והנאה מהאורות ואווירת הכריסמס הכללית ששורה בעיר, סים קנינו בוודאפון חבילה של 3 ג'יגה בעשרה פאונד, רכשנו מעילים טובים וקלים בפריימרק (15 פאונד חיקוי כלשהו של יוניקלו שהיו מצויינים) בערב עשינו טעות וקפצנו לווינטר וונדרלנד, זאת לא פעם ראשונה שלי בעיר או ביריד הזה, אבל היינו עייפות מידיי עבור זה וסך הכל עדיף היה לנו לוותר, זה נחמד ותו לאו, קצת כמו הלונה פארק של רמת גן, מה שכן לתחושה הלא נעימה תרמה העובדה שהיה קשה לנו למצוא את הדרך החוצה מהמקום, השילוט ליציאה לוקה בחסר והשטח גדול, לקח לנו המון זמן למצוא יציאה כלשהי מהיריד ובשלב הזה היינו עייפות וכאובות כבר, העמסנו יותר מידיי על היום של הטיסה שהתחיל לפנות בוקר סך הכל (סך הכל מד הצעדים הראה מעל 15 ק"מ הליכה).

היום השני שלנו להבדיל התנהל כבר אחרת לגמרי.

בבוקר יצאנו רגלית לכיוון התמזה דרך צ'רניג קרוס, עברנו בכיכר טרפלגר, חצינו את גשר הולכי הרגל מעל התמזה, חלפנו על פני הלונדון איי והגענו לsea life aquarium  שרכשנו מראש עבורו כרטיס משולב עוד מהארץ יחד עם מאדאם טוסו .  האקווריום היה בחירה טובה, נכנסנו ללא תור ישר למרות שהגענו לפני הזמן הנקוב בכרטיס, מהצעד הראשון שגילינו כריש ענק עובר תחת רגלינו התגלתה התלהבות מהמקום מצד הבת מצוושית, בהחלט מרשים, שם בכיס הקטן את האקווריום בירושלים ונרשמה התלהבות גדולה מהפינגווינים שצוללים אל המים ואפשר לראות אותם מעל ומתחת למים בו זמנית.

משם יצאנו עברנו על גשר ווטרלו והתרשמנו מהפרלמנט והגענו אל פארק סנט ג'יימס שהוא אחד הפארקים האהובים עלי בעיר, האכלנו סנאים ונהנינו מהטבע לשעה חביבה.

כשכמעט מיצינו יצאנו רגלית לכיוון תחנת האיסוף של Brigit's afternoon tea bus היה מאוד נחמד,

באוטובוס גילינו שבשולחן לידינו יושבות צמד בת מצווש כמונו, לא זול (הזמנו כרטיסים למושב הקידמי בקומה העליונה) אבל זה היה בדיוק בזמן עבורנו לשבת שעה וחצי למנוחה ובליסה של כריכונים ומאפים, המנוחה היתה בול מה שהיינו צריכות בשלב הזה, נחמד לראות כך את העיר וקטינא התלהבה לטעום את סוגי תה השונים (מהכוס שלי) וקיבלה שוקו טעים משל עצמה, את המשקאות קיבלנו בכוס טו-גו רב פעמית חמודה שלוקחים איתנו להמשך הדרך הביתה, מזכרת נעימה. חייבת להודות שיותר עיניין אותה המזון שהוגש לפניה מהסיור ברחובות העיר שניבט מבעד לחלון.

כשהסתיים הסיור, שבענו ונחנו תפסנו רכבת למאדאם טוסו, אני חייבת לומר שלא רציתי ללכת אבל המתבגרת התעקשה על זה עוד מהארץ, והיא עפה על המקום, שוב נכנסנו במהירות וללא עיכובים ישר אל השטיח האדום, גולת הכותרת במאדאם טוסו עבור המתבגרת היה החלק האחרון של מלחמת הכוכבים ומאוד נהננו (כן אפילו אני) מסרט ה 4D של גיבוריי מארוול.

משם שבנו למלון למנוחה קצרה, ואז התארגנו ויצאנו לארוחת ערב באזור המלון והליכה רגועה אל תאטרון שפטסבורי שנמצא במרחק קצר, הזמנו מראש כרטיסים למחזמר Juliet & שהיה להיט מטורף, התאים בול לגיל ולסגנון של המתבגרת (ויסלחו לי חובבי מחזות זמר מלך האריות ושאר הלהיטים הרגילים נפסלו על ידי המתבגרת מראש) .

המחזמר מציג טוויסט מעניין על שייקספיר (הוא גם דמות במחזה עצמו) ורומיאו ויוליה (מה היה קורה אם לא היתה מתאבדת), מנוקד בשירים מקפיצים ומוכרים של כותב השירים והמלחין מקס מרטין (תמצאו את עצמכם שרים שירים מוכרים של מבצעים כמו בון ג'ובי, בריטני ספירס, קייטי פרי, בקרסטריט בויז ועוד), בקיצור המחזמר הזה היה הצלחה מסחררת הילדה עד עכשיו שרה שירים מהמחזמר, התלהבה מהסיפור עצמו עם התמה של בחירה חופשית כמוטיב מרכזי ומההומור ששזור בעלילה. לכו לראות. מגניב, עדכני ולא תוצר של דיסני.

סך הכל ביום הזה הלכנו איזה 14.5 ק"מ אם מישהו מתעניין במד הצעדים שלו. יום מעייף אבל בנוי בצורה מאוזנת ככה שלא הרגיש שגמר אותנו. לדעתי היום הכי מוצלח שלנו בטיול הזה.

היום השלישי שלנו בעיר היה יום שבת, החלטנו לבקשת המתבגרת לשנות את הלוז ובמקום לצאת לקמדן  לצאת לארוחת בוקר (ההיא מההמלצה למעלה בסוהו גו' ולקניות באוקספורד) ומשם לכיוון אוקספורד כי המתבגרת רצתה לחזור ל lush ולקנות עוד כמה פריטים שהתאהבה בהם ב  new look

באותו יום כל החנויות התחילו כבר את מבצעי בלאק פריידי מוקדם (מי אמר ג'ינסים בגאפ ב 50% הנחה?), משם חזרנו למלון לשים את הקניות ויצאנו לכיוון תחנת יוסטון בדרכנו לאולפני וורנר אל הסטודיו של הארי פוטר, מסתבר שבנובמבר-דצמבר יש בשבתות עבודות בקו הרכבת ולכן בוטלו רכבות האקספרס, אחרי בלבול קל עלינו על הרכבת הרגילה לווטפורד ג'נקשן, לקח לנו 50 דקות להגיע במקום 15 (כי לא היה אקספרס), המתבגרת קצת נלחצה מהאיחור אבל כשהגענו לשאטל איש הביטחון הרגיע ואמר שהיום כולם מאחרים ולא עושים עם זה בעיות, הגענו לאולפנים בסביבות ארבע וחצי במקום בשלוש אחה"צ ונכנסנו ללא בעיות ובלי שאף אחד בדק את השעה, הילדה התלהבה בטירוף מהמקום, בסיום המסלול אכלנו בקפיטריה ארוחת ערב, האמת גם לפני תחילת המסלול הצטיידנו בשוקו חגיגי ומאפים בסטארבאקס המקומי שבאולפן ושבנו את הדרך חזרה למלון למנוחת הלילה שלנו.

סך הכל ביום הזה הלכנו משהו כמו 12 ק"מ ברגל.

היום הרביעי שלנו התחיל בסיור שהזמנו מראש עם שרון מטיילת בלונדון בשכונת שורדיץ, בקבוצה שלנו היו 12 נשים, 5 זוגות מתוכן היו אמהות ובנות (מצווה), בחרתי את הסיור עם שרון דווקא כיוון שראיתי המלצות עליה דווקא מהורים לבנות מצווה, רציתי סיור  שמתמקד באוכל שבנות 12 אוהבות ואומנות רחוב, וחשבתי שבת ה 12 שלי תהנה לעשות קצת הפסקה מהאנגלית אחרי כמה ימים אינטנסיביים, בשיחה מקדימה עם שרון היא התגלתה כמאוד נחמדה ונעימה, בתאריכים שהיינו היו כמה סיורים בחרתי לנו מראש את זה שהיא סיפרה לי שנרשמו אליו עוד בנות מצווה, כדי לתת למתבגרת חווית טיול בנות, זה השתלם בענק. בסיור פגשנו פעם שניה את את החברה החדשה מסיור האוטובוס וביתה המקסימה, הבנות כבר הרגישו נח אחת עם השניה ונראה היה שהן מכירות מאז ומעולם, מהר מאוד הן עזבו אותנו המבוגרות וקיבצו סביבן בהמשך את שאר בנות המצווה מהסיור לחברות וצחקוקים, היה מגניב שמח ומשמח. ברמה הטכנית יותר, שרון הכינה עבור כל אחת מהבנות גודי באג לכבוד יום ההולדת, ובמהלך הטעימות המצוינות שעשינו במהלך היום גם עשינו הדלקת נרות על קפאקייקס אישים לבנות, הטעימות במהלך הסיור היו מגניבות ומגוונות תוך התאמה לטעם האישי של הילדות ושל המבוגרות, ככה שאף אחת לא יצאה מאוכזבת או חלילה רעבה.

בסיור עצמו מאוד אהבתי את הטעימות מאוטולונגי, dark sugars ו soft serve society (גלידת קוקוס אפורה) וממש נהניתי מסיידר תפוחים חם. חייבים לחזור לבקר לישיבה ארוכה יותר.

שווה ביותר, אם אתם מתלבטים איזה סיור לקחת, אם אתם עם ילדים שרון מתאימה ביותר.

משם, אחרי שהיינו צריכים להפריד בין הבנות שניסו לארגן מפגש מאוחר יותר לאותו ערב, לקחנו אוטובוס למרכז העיר ומשם תפסנו רכבת לקמדן, כיון שהיה יום ראשון היה מאוד עמוס ומיצינו מהר ומשם המשכנו חזרה למרכז העיר כי המתבגרת רצתה להכנס להמליס ולחנות של דיסני (שהיא מסתבר לא התרשמה מהם, אמרה שזה לקטנים בדיעבד) המשכנו לכיוון מוזיאון הטבע ונכנסנו להחליק על הקרח, קנינו את הכרטיסים במקום ונכנסנו ישר למקצה הבא שהכניסו (מכניסים כל שעה עגולה), היה כיף ומאוד יפה אבל כיוון שהיה יום ראשון היו לא מעט אנשים. לא פגם לנו בהנאה.

ואם אתם עדיין עוקבים אחרי מד הצעדים היום הלכנו כמעט 14 ק"מ.

ביום האחרון שלנו החלטנו לקחת את הדברים באיזי, עשינו השלמות, קפיצה קטנה לקובנט גארדן, הצטיידנו בקופסת דונאט לדרך לנשנש וחזרה למלון לצ'ק אאוט, תפסנו מהמלון מונית כי היינו באיחור לשדה, התכוונו לסוע לפדינגטון לתפוס את ההית'רו אקספרס אבל בסוף הנהג הציע לנו נסיעה במחיר סביר ובקצב מהיר ישר אל הטרמינל, הגענו שעתיים לפני הטיסה עברנו תוך דקות את עמדת החזרי המס וקיבלו החזר במזומן (דולרים) וישר לבידוק והופ למטוס.

עוד  נקודה להורים למתבגרים נראה שלונדון היא בירת הווגסוורת כל מקום יש מחלקה של הארי פוטר, הילדה נתקעה בכל אחת מהן, מה שכן למי שבעיניין ולא נוסע לסטודיו וכן רוצה חנות מתנות בנושא שנראית יפה יש אחת מגניבה בשם בית הלחשים house of spells על רחוב צ'רינג קרוס.

כמו תמיד לונדון היתה טובה אלינו וחזרנו לפני שהספקנו כל מה שהיינו רוצות

אבל עכשיו אפשר לתכנן את ההביקור הבא שלנו בה.

כאן חוגגים.

אני מוצאת את עצמי שקועה בנושא לא רק בעבודה שלי אלה גם בחיי הפרטיים.

הרבה שיחות עם חברות ואימהות של בנות המחזור של ביתי נסובות סביב הנושא.

מי עושה במועדון, מי אירוע באולם ומי עושה רק משהו מצומצם?

להזמין את כל השכבה רק את הכיתה או קומץ חברות לפעילות משותפת?

מי עושה משהו למשפחה וחברים והאם בבית או במסעדה?

ואולי לדחות  לעונה אחרת במעט את האירוע או להבדיל את טיול בת המצווה.

או לעשות גם טיול בת מצווה וגם אירוע?

הנושא מקיף אותי ואני מוצאת שיש לי נקודת מבט אחרת על הנושא, כי פתאום המקצועי והאישי השנה מתערבבים.

אנחנו כמו שסיפרתי טסות לטיול בנות, מסיבה כרגע לא על הפרק אבל אני לא משוכנעת שההחלטה הזאת סופית בהכרח.

אין תשובה אחת נכונה למה נכון לכולן.

אבל יש לי כמה מסקנות ביניים לגבי איך לקבל החלטות על מה נכון עבורכם.

לדעתי השיח בנושא צריך להתחיל בהחלטה הורית תקציבית.

כמה אתם מוכנים להשקיע בנושא ומה העיקר עבור המשפחה שלכם ומה תפל.

לא הכל חשוב באותה מידה לכל המעורבים, סבא חושב שצריך להזמין את כל החברים והעבודה כי הוא גאה נורא או "חייב" והנכדה להבדיל תמות מבושה בפורום כזה גדול שבו היא וחבריה יהיו מיעוט,

או להבדיל יש נערות שחולמות על אירוע במועדון עם כל הטקס, זיקוקים, נצנצים וכניסה במרכבה וההורים רק המחשבה על אירוע ראוותי עושה להם פריחה.

כאמור יש משפחות שחשוב להן אירוע משפחתי מורחב ויש כאלו שיחשיבו את זה ככאב ראש מיותר.

יש כאלו שיעדיפו להשקיע את מרצם וכספם בצבירת חוויות משותפות בארץ או בעולם ואחרים המחשבה על מסע ישראלי באבק ללא מזגן יגרום להם לתחושת מחנק.

אין נכון ולא נכון.

שבו בינכם לבין עצמכם והחליטו על תקציב וסדרי עדיפויות.

אני מציעה בראש ובראשונה לחשוב על מה ישמח, אבל באמת ישמח את הבת הפרטית שלכם,

מה יתאים לאופייה ולרצונותיה ואיזה מסגרת תקציב ריאלית נוחה לכם לצורך העניין.

אחרי שעשיתם את זה, קיראו לנערה ושאלו את פיה.

לפעמים תופתעו, לא כולן רוצות אירוע גדול, הרבה יעדיפו משהו אינטימי עם קומץ חברים, או מסיבה כיתתית, ולעיתים דווקא להפך, תהיו בטוחים שהבת הצנועה והביישנית שלכם לא בעניין והיא דווקא תרצה מסיבה גדולה או להבדיל תעדיף טיול בת מצווה או רק בוק ללא מסיבה.

וחלק בניגוד לציפיות דווקא ירצה להיות כמו כולן אחרי ביקור במספר אירועים וישנו את דעתן ממה שאמרו לכם בתחילה.

אנחנו כאמור בחרנו בטיול בנות+בוק (שחלק ממנו כבר צולם וחלק ממנו יצולם בטיול שלנו) בהתאם לרצונה של הבת המצווש הפרטית שלנו אבל כמו שאמרתי קודם העונה התחילה ויש מצב שבגיל 12 היא תתחרט ואולי כן תרצה גם איזה פורמט של מסיבה עם חברות.

אז היו קשובים באמת למה נאמר ומה לא נאמר.

יש כל מיני קומבינציות לציין ולחגוג ואין משהו נכון אבסולוטית לכולן.

הדבר היחיד ששמתי לב שכל מי שעושה אירוע, בין אם בבית, במועדון, מסעדה או באולם היא העובדה שמשום מה כולן בוחרות ללבוש לבן.

לא יודעת למה.

ניחא.

יש רמות שונות של הפקות לעניין,

לא פעם מה שהכי פשוט למראית עין הוא הכי זול (אירוע בבית הוא קצת כמו שיפוץ, אתה יודע עם איזה תקציב אתה מתחיל אבל לא יודע בכמה זה יגמר).

לא בהכרח אירוע באולם הכי מפואר ויקר הוא הכי מוצלח בעיני האורחים בדיעבד.

אני שמה לב בקרב הילדים בסביבתי כי אירוע במועדון הוא הכי נחשק, הילדים חוזרים ממנו נלהבים ומפוצצים אדרנלין,

נראה כי הם מעדיפים אירוע שכזה ועדיף שהמבוגרים בו יהיו בלתי נראים (חפשו מועדון עם חדר  "אקווריום" מבודד מרעש למבוגרים).

יש מועדונים ברמות מחירים שונות אבל נראה כי ההוצאה על אירוע במועדון היא באופן ניכר זולה יותר מהפקה באולם אירועים.

מועדונים שונים מציעים חבילות שונות וערימות של שדרוגים והתאמות, קחו מה שמתאים לכם, אבל אם אחד הרכיבים בחבילה לא לרוחכם בקשו להמיר אותו ברכיב שדרוג אחר.

כמעט תמיד יש מקום לגמישות.

בררו עם הבת שלכם מה היא הייתה רוצה, מה היא חולמת עבור עצמה, לא כולן רוצות לשיר או לרקוד מול כולם. זה לא מובן מאילו.

אותו הדבר דרך אגב בבחירת הצלמת לבוק וסגנון הצילום לאלבום (גם אם קיבלתם צילום בוק בחבילה דרך אגב),

יש נערות שפורחות באלבומים עם הפקת איפור\שיער וחוויית דוגמנית ליום אחד, אחרות ירגישו שלא בעורן וכל הפורים הזה לא יבוא להן בטוב.

חשוב לעשות זיווג נכון בין החלומות שלה והציפיות והגבולות ההוריים שלכם.

שאלות שחשוב לקבל עליהן תשובה,

אם קיבלתם בחבילה צילום בוק בת מצווה או אתם מחפשים עכשיו צלם בעצמכם….

• שאלו מי הצלם, שם+שם משפחה וקישור לעבודות שלו. זה מונע אכזבות שלכם ושלה.  לפעמים תגלו כי הצילום בדיעבד לא עמד בסטנדרט שלכם או בציפיות שלה לחוויה.

• שאלו מה כולל הבוק, והפרידו את העיקר מהתפל, חשוב יותר לדעת (לטעמי), כמה תמונות מעובדות מקבלים (לוודא שכל התמונות באלבום עברו עיבוד אחרת זה מסביר למה המחיר נח מידיי), מה גודל האלבום ? אלבום ענק זה אולי מרשים ונחמד אבל אם יש בו רק 20-30 תמונות באלבום אתם משלמים על גודל ולא על תוכן.
• שאלו איפה מצטלמים, בסטודיו/אולפן או צילומי חוץ או שילוב, וודאו שזה מתאים לציפיות של הילדה. שוב, מהות ותוכן אלו הדברים החשובים.
• שאלו האם הבת שלכם היא המצולמת היחידה באותו יום, לא כולן מצטלמות טוב עם קהל או בסרט נע, לא כולן נהנות מחוויה משותפת עם חברות וחלק אפילו נבוכות לראות אחרות שעשו זאת טוב יותר מהן בסמוך.
• שאלו האם מדובר בצלמת או צלם, כמה החלפות בגדים יהיו (אם בכלל) ואיפה מחליפים בגדים.
• אבל הכי חשוב תנו לילדה לראות עבודה של הצלמת , בבית בשקט, בנחת ובלי לחץ, ולראות, באמת לראות שהיא מתחברת לסגנון ושזה מה שהיא רוצה.

אני כשלעצמי מאמינה שראוי שיהיה ליום הצילומים ערך מוסף,

אני חושבת שזאת יכולה להיות חוויה משפחתית ונשית מעצימה, שתהיה מגבשת יחד עם המלווה שלה ליום,

חשוב לטעמי שביום הצילומים הזה, תהיה התנסות בסביבה בטוחה ומוגנת בביטוי עצמי מול העולם,

משהו שיגרום לה בלהגיש נח בעורה כמו שהיא, יפה. משהו שתהיה גאה בו ותקבל עבורו פרגון מחבריה ומסביבתה,

שתאמר זאת אני: מורכבת, יפה וגאה!

לקביעת יום צילומים

התקשרו עכשיו 052-2429418

לשבת על נקודה ולא להרפות,

To obsess  על נושא,

כמו ילדה בחנות ממתקים,

סוג של חננה של תחקיר,

אני מניחה שזה מה שהופך אותי לטובה במה שאני עושה,

כי אני לא מפסיקה לחפור בנושא הנבחר, בין אם זה הסט הבא שאני חולמת עליו

(אל תתפלאו אם בקרוב תראו סט מגניב של צילומי לילה עם מברשות אור, כי אני עסוקה עכשיו כבר תקופה בלחקור את הנושא וללקט את החלקים כדי לבנות לעצמי חרבות אור מגניבות),

בין אם זה הרצון להפיק לבת מצוושית הפרטית שלי (ובהתאמה כל שאר הבת מצוושיות האחרות אחריה זוכות גם מהרעיונות ומהניסיון) בוק שעוד לא נראה.

ובין אם זה טיול הבת מצווש הבא עלינו לטובה.

אני מוצאת משהו מאוד מבהר ומרגיע עבורי ביכולת להניח בצד נושאים אחרים, להניח לשחיקה של החיים, ולהתפס על נקודה ולתחקר לה את הנשמה.

זה סוג של כיף. נקי. לא מזיק.

להפך, כיף מועיל שמביא לצמיחה ולהנאה גדולה.

מייצר התרגשות לבאות.

אחרי החגים מאחורינו כבר.

ובין סט צילום אחד למשנהו.

אני חיה בת מצווש.

טיול בת מצווש.

אובססינג מאץ'?

כן בהחלט!

מניסיונות להרכיב ימים מעניינים ומאוזנים,

שמוכנים גם למזג אוויר רטוב (השלמתי עם העיניין של קר) וגם מאפשרים עצירות מנוחה כי אחרת הכל יכאב לי.

גם מאפשרים להגשים כמה שיותר מהדברים שאנחנו רוצות, וגם מאפשרים גמישות בלי להרגיש במירוץ לסימון וי V.

ממעקב אחרי מזג האויר המקומי (כן הולך להיות נובמבר הקר יותר מאז 2010 לפי התחזיות) דרך התעדכנות בכל הארועים המעניינים לכבוד החג בעיר כל יום יש משהו חדש ללמוד עליו.

ובין קריאת תפריטים של מקומות שמעניינים אותי שאני רוצה לוודא שגם לקטינא יהיה מה לאכול שם (בררנית עם היסטורה של אלרגיות מסכנות חיים).

ומתחקיר של איפה אני אצלם מה (בתקווה שתשתף פעולה ונוכל לארגן גם תמונות בת מצווש בניכר) ואיזה מצלמה לקחת איתי ואיזה עדשה.

הטיסות הוזמנו, המלון גם.

ממש השבוע הזמנתי כרטיסים לאטרקציות.

אפילו למחזמר למרות שלא אני ולא היא היינו בעניין

(ויסלחו לי כל חובבי מלך האריות, זה לא עשה לנו את זה),

בשיטוט ברחבי הגוגלספירה נמצא (בטעות, לא התכוונתי) מחזמר שנראה מדליק,

& Juliet  עם רעיון פתיחה רדיקלי: מה היה קורא אם יוליה (כן ההיא מרומיאו ויוליה)

לא היתה מתאבדת אחרי שמצאה את רומיאו מת (מה היא משוגעת?) .

אז קטינא (כבר לא כל כך קטינא זאתי) ביקשה  ואחרי מחשבה,

מחקר קל על מקומות ישיבה וכלייה שתרמתי לתיאטרון לטובת כרטיסים להצגה גם זה נכנס ללו"ז.

עכשיו רק נותר לחכות שהימים יעברו, לארוז (ולהשאיר מספיק מקום במזוודה כמובן), לסיים את העבודות שמתוזמנות לי עד הטיסה.

לרענן את הידע הכללי שלי על לונדון וההיסטוריה שלה (בבית טיודור יש שליטה כמובן),

ולהמשיך לתחקר את כל מה שהעיר מציעה לנו בימים האלו של לפני החג.

 ? Obsessing much

 !!! indeed

אז תודה לאיש, למשפחה ולחברים שלי (וגם ללקוחות שלי שאנחנו יחד באותה סירה ומגלות שהצלמת שלהן נורא אוהבת לדבר על טיול הבת מצווה)

שסובלים את הנעלות הלסתות שלי על נושאים והרצון שלי לדבר ולהתעסק רק בהם.

זה לא פוסט על צילום הפעם,

פוסט אישי.

בלי מטרה ברורה, אפילו לא הייתי בטוחה אם להעלות איתו תמונות בכלל,

אבל בסוף החלטתי על למה לא, הרי כולנו עמוק בפנים ילדים בחנות ממתקים.

השנה הבת מצווש הגיעה אלי הביתה באופן אישי.

כאן חוגגות. אוטוטו אורזות וטסות.

היעד: לונדון.

מתי? בעונה הקרה הכי חמה מוארת ויפה.

אז חשבתי לעצמי כיוון שאני כל כולי בעינייני הנסיעה הקרובה ללונדון,

ונכון שהייתי בעיר הזאת לא מעט פעמים ועדיין לא מיציתי, אבל

הפעם זאת נסיעת בת מצווש, טיול בנות אני והיא.

וכיוון שאני לא היחידה בקלחת הזאת.

ובעוד בנסיעות קודמות נסעתי,

לרב כמעט וללא תכנון מקדים כי אני פשוט אוהבת לחיות את העיר,

הפעם חשוב לי לתכנן כי…בכל זאת…בת מצווש….עם הטינאייג'רית המתחילה שלי ואני רוצה שהכל יזרום פיקס.

אז מסקנות ביניים עד כה…..

• תחקיר. תחקיר. תחקיר. לא של מה יש לעיר להציע (ולא חסר לה) אלה מה הציפיות של הנערה, מה היא אוהבת ובמה היא מתעניינת (כן גם כשזאת נסיעה בהפתעה אפשר לשאול שאלות מנחות שיתנו לכם מושג מה העיקר ומה תפל בעיניה).
• אין שום אתר חובה שבאמת חובה להיות בו. זאת צריכה להיות הנחת המוצא של המסע הזה. יש לכם תקציב וזמן מוגבל, עדיף להנות ממנו בנחת. להכין לו"ז עם עוגן פעילות יומי ולבנות אופציות סביבו, ככה כשבזמן אמת תגלו שמיציתם מהר מקום מסויים או שבא לכם עוד זמן שם אין מה להלחץ. במקרה הזה google map  וגם אפליקציית טריפ אדוויזר הם חברים שלנו. אם זאת לא נסיעת הפתעה תנו לילדות לשבת על זה ולסמן בלבבות כל מה שמוצא חן בעינהן, זה גם סוגר לכם את פינת התחקיר לא רע וגם נותן לכם מושג מה הפוקוס של הטיול יהיה.
• עוד דבר חמוד לעשות הוא לקנות מחברת יפה ולתת להן לרשום כל מה שמעניין אותן, בהמשך תכניסו לשם את הלו"ז כתוב, כרטיסים מודפסים מראש ובסוף כל יום הילדה תוכל לסכם את היום ותשאר לכם מחברת מסע מגניבה להנציח את העיניין.
• בתי קפה וורודים, קינוחים מגניבים וכל מה שנראה מעולה באינסטגרם הולך לנצח כמעט כל אטרקציה היסטורית שתציעו, שתדעו ולא תתאכזבו.
• אפרופו אינסטגרם, קחו מצלמה או טלפון עם מצלמה טובה, דעו לתפעל אותם בצורה סבירה, לא צריך להיות עבד לצילום אבל לימדו לצלם את הילדה ככה שתוכל להשוויץ לחברות, אם החברות לא רואות זה לא קרה.
• צילומי בת מצווש, אפשר לשלב בטיול בתשלום או להבדיל אם אתם יודעים לצלם תמונה סבירה עם מצלמה סבירה (חשוב מצלמה סבירה כי אחרת ההדפסה בהמשך תראה בהתאם) לצלם בעצמכם, לא כל צילומי הבת מצווש צריכים להראות כמו פרסומת למשרד התיירות המקומי העיקר הוא הילדה ולנוסעים בעונת האורות החגיגית יהיו הרבה אופציות מגניבות לצילום, אחר כך תוכלו לבקש ממי שעושה לכם את הבוק לשלב את זה באלבום או לערוך בעצמכם אלבום לצורך העיניין (אני יכולה לכתוב עוד המון על הנושא אבל אפסיק כאן).
• 95% שגם הילדה שהכי פחות מתחברת לקניות תבקש להתרכז בזה (הבת שלי לדוגמא).  הייתרון הגדול הוא שזה קיים וזמין בכל מקום . לא צריך להתרגש. פשוט להחליט מראש על תקציב בזבוזים, הרוב יהיו מרוצות מפיצ'פקעס קטנים, לא יקרים ואופנתיים מעולם התוכן של הגיל הזה. אין מה לתזמן זמן שופינג מטורף עבור זה, הן נהנות בדיוק כמונו מלגלות את הרחובות המגניבים ותצוגות הראווה הקיימות שלא כמו בארץ. בנוסף עשו לעצמכם טובה אם כבר פשטתם על החנויות איתן נסו לא לפשוט על חנויות המותגים המוכרות מהארץ, בשביל זה יש את מגוון קניוני עזריאלי, יש המון אופנה מגניבה וטרנדית בלונדון (חולות נעלים לא לוותר על חנות irregular choice  ברחוב קרנבי).

  

• תמדדו את המעיל שלהן משנה שעברה עכשיו מספיק זמן לפני הטיסה, כדי לוודא שהוא לא קצר עליהן פתאום, אותו דבר לגבי נעלי ההליכה הנוחות יותר שלהן' אחרי קיץ של סנדלים וכפכפים שלא תגלו הפתעות.
• עוד דבר בעיניני נעליים נעלי התעמלות נוחות זה אחלה אבל עם הן נעליים "נושמות" מבד יהיה להן קר. מרגישים את הרוח .זאת טעות שכבר עשיתי ולא אעשה שוב.
• לגבי איך לבנות את היום, יש המון דברים לראות בלונדון ואמנם היא לא קורעת את הרגליים כמו פראג (שרק המחשבה עליה מכאיבה לי שוב ברגליים בגלל הריצוף האיום), אבל תזמנו דברים שגם מאפשרים מנוחה וישיבה, אל תשכחו גם להאכיל אותן כל פרק זמן סביר כדי שלא יתהפכו עליכן מעייפות והתרגשות.
• יהיו דברים שהם מאסט ולא יעניינו אותן בכלל, ותרו מראש או שלבו את זה עם משהו שכן מעניין אותן .
• הן בנות 12, הם מקסימות, ויפות וחכמות ועונות בחזרה אבל עדיין ילדות בעיר זרה, שיחה מקדימה על מה מקובל ומה לא מקובל ימנעו עגמת נפש (התנהלות ברכבת למשל, שמירה על צד ימין במדרגות, מה עושים אם פתאום לא רואות אתכם).
• התאימו את הטיול לרמת האנגלית שלהן.
• התאימו את האטרקציות למזג אויר אחרת תשמעו הרבה קר לי, משעמם לי ומתי הולכים מפה.
• בעוד בטיסות אחרות פחות חשובה לי חברת התעופה, בטיול כזה דווקא חשוב לי, גם בגלל החוויה אבל בעיקר כי חשוב לי ששעות ההמראה והנחיתה יהיו משהו שיהיה נעים ולא קשה ומעייף לה מידיי כי למי יש כח לטינאייג'רית זועפת.
• וטיפ אחרון להגברת ההייפ לקראת הטיול…..אנחנו שמנו אפליקציה\ווידג'ט עם ספירה לאחור בטלפון שלה עם הספירה עד ההמראה.

יאללה תוסיפו טיפים שלכם….

מעניין אתכם שאמשיך לעדכן בנושאי בת מצווש?

עדכנו אותי ואולי זאת תהפוך לסדרת רשומות בדרך לטיול הבת המצווש.

השנה יש לנו חורף.

ורגע לפני שהוא נגמר נפתחה העונה בחרמון ובימים מוצלחים במיוחד אפשר גם למצוא אותו בצפון הרמה ואפילו קיבלנו קצת בהרי המרכז.

וזה עשה לי חשק.

אז התחברתי לאפליקציית מזג האויר החביבה עלי והתחלתי לעקוב אחרי התחזיות והמפות והימרתי.

צירפתי אלי את האנשים שאני הכי אוהבת בעולם והימרנו. והצליח לנו.

הזמנו צמד צימרים חביב בנוה אטיב בדיוק שבוע לפני שנסענו "אצל סטפני-בקתות עץ בחרמון"

שהיו חמימות נקיות ומזמינות, בול מה שרצינו עבור השהייה הקצרה שלנו.

עלינו צפונה בחמישי בצהריים. הפעם לא שברתי את הראש איזה עדשות לקחת או איזה מצלמה.

לקחתי את העדשה הכלבוניקית שלי 24-70 f 2.8   ולא היתה מרוצה ממני.

בערב אכלנו במסעדת ניסאן במג'דל שמס שהיתה מעולה והתבררה כמאוד מושלגת להבדיל מנוה אטיב שבה כבר נמס השלג, והילדים יצאו באמצע הארוחה החוצה לשחק בשלג שמחוץ למסעדה.

יצאנו מהצימר מוקדם (כמה מוקדם? לפני שבע) ועלינו חרמונה.

ההחלטה להגיע באותו יום התבררה כמאוד מוצלחת, הגענו אחרי שיום קודם האתר היה סגור בשל השלגים שירדו במהלך השבוע וקיבל את פנינו אתר בתולי כמעט לחלוטין, עם המון שלג רך שאף אחד עוד לא נגע בו.

הילדים ישר רצו לחקור ומצאו צלע הר מושלגת ודשנה וישר התחילו לשחק ולטפס.

בשלב הזה נותר לי רק לעשות מדידת אור ולכוון את הפרמטרים של המצלמה.

אז נכון שבעבר כבר כתבתי פוסט על צילום בשלג אבל חזרתי עם עוד כמה מסקנות ששוות שיתוף,

מבחינת פרמטרים, היינו ביום בהיר עם ראות טובה ושמיים כחולים כחולים שכמו יצאו מסדנת פוטושופ (אבל לא).

הפעם רציתי לא לאבד את הפרטים הקטנים ובחרתי לצלם בצמצם סגור יותר מהרגלי, מה שגרם לי לשנות את רוחב הצמצם לאזור ה 3.5-7 F ,

בנוסף בגלל שרציתי לא להתעסק הרבה עם העריכה אחר כך בחרתי כדי שהשלג ישאר לבן בתמונות ולא יקבל גוון אפור לכוון את המצלמה לפיצוי חשיפה חיובי של סטופ 1+ .

בנוסף בחרתי בשיטת מדידת אור הערכתית (evaluative metering) כדי לוודא שהחשיפה תהיה טובה יותר .

עוד בעיה שאפשר להתקל בה בצילום בשלג היא פיקוס, במקרה שלי לא ממש נתקלתי בבעיה כי האובייקטים שלי צויידו בבגדים בצבעים עזים מה שעזר למצלמה שלי להבין איפה היא צריכה להתפקס.

לאלו שאוהבים לשאול על הiso  התמונות כולן כאן צולמו איזו 200 אבל אין לי ספק שצילום באור יום כמו שהיה לנו על איזו אוטומטי היו מניבים תמונות טובות לא פחות.

מה עוד?

ביגוד.

תתלבשו חם, הפעם לא סבלנו מהקור,

אולי כי בחרנו לא לעלות לפסגה עם רכבל המבקרים,

אולי כי היינו לבושים טוב בשתי שכבות.

ובכל מקרה לפחות עבור הילדים שווה לקחת בתיק שעליכם זוג נעליים וגרביים נוסף להחלפה כי אם הם כמו המטפסים שלי שהתחפרו בשלג עד גובה המותניים, יהיה צורך בזה עוד לפני שתחזרו אל הרכב.

הפעם לא השתמשתי בכפפות צמר אלה נערכתי מראש ושידרגתי את הכפפות המשפחתיות לכפפות שלג מדקטלון שנקנו מבעוד מועד, לי עצמי שידרגתי לכפפות האלו,

היתרון הגדול שלהן הוא העובדה שעל האצבע המורה יש חומר שמזכיר משטח נגד החלקה מה שאיפשר לי לצלם עם הכפפות ולא ביד חשופה לקור.

עוד כמה מסקנות,

היה לנו נורא כיף, אבל חבל שלא יכולתי להשאר יותר, ממש.

מרגישה פספוס שלא יכולתי להכניס ללו"ז גם צילום סקי וסנובורד בטיול הזה.

וגם עשה לי חשק עז להתחיל לעשות צילומי משפחה לאנשים שהם לא המשפחה שלי בשלג.

אל תפספסו את ההזדמנות ובקשו ממישהו לצלם אתכם בהרכב מלא, הפעם אפילו אני מסרתי את המצלמה לאחי החתיך כדי שיצלם אותנו בהרכב מלא.

נכון שהחרמון עמוס, ונכון שאפשר למצוא שלג גם בדרך אליו או בנקודות אחרות,

אבל אם לא מצאתם נקודות מבודדות מאנשים ועדיין אתם רוצים תמונות שלא כוללות זרים בהן,

חישבו על התמונות לפני שאתם מקליקים ובחרו מה לכלול בתמונה ואת מי להשמיט מהפריים,

לפעמים זה אומר שבמקום לבקש מאנשים לזוז ולא להפריע (וזה לא פשוט ולא תמיד יעיל) שאתם, הצלמים, צריכים לזוז ולחפש את הזוית שבה נראה כאילו אתם לגמרי לבד שם.

כרגיל תמיד חפשו את הזויות המעניינות לצילום אבל תזכרו שמצלמות לא אוהבות מים, אז אל תשכבו על השלג עם המצלמה ובגדול אל תזרקו על המצלמה שלג, אלה אם כן ממש בא לכם מצלמה חדשה.

מילה קטנה על השמש….

שווה לחפש את נקודות השמש המגניבות בצילום,

בדרך כלל אני תמיד ממליצה להשאיר את השמש עצמה מחוץ לתמונה, אבל במקרה הזה כל עוד לא כיוונתם את העדשה ישר לשמש,

הנקודה השרופה של השמש בשמיים מוסיפה לעיתים וה"פליירים" או "נקודות השמש" מוסיפות המון דרמה לתמונה (בבוקר בחרמון השמש תהיה מעל הפסגות שבאזור הרכבל העליון).

נסו את זה. זה ממש נחמד.

ובקטנה לצלמי הטלפונים הסלולריים….. אותם חוקים תופסים גם כאן חפשו את הקומפוזיציה המתאימה,

כשאתם מצלמים אל תשכחו ללחוץ במסך על הנקודה בתמונה שבה תרצו שהמצלמה תתפקס זה גם יעזור למדידת האור הנכונה יותר עבורכם.

וגם לא לשכוח מקדם הגנה, חלקנו חזרנו עם פנים שרופות.

יאללה תהנו.

אוטוטו צילומי שקדיות.

לפני שנה שיתפתי כאן מעט מהתהליך שביתי (מולטי-אלרגית) עוברת בשנים האחרונות,

שיתפתי מעט על התכנית להשריית עמידות לאלרגיות מזון  שבה היא לוקחת חלק במחלקה הנהדרת באסף הרופא אז בראשותו של פרופ' כץ והיום בניהולו של ד"ר ארנון אליצור והצוות הנהדר שלהם, ועל החיים פוסט אלרגיה לאחר שבזכות התכנית יצאה מסכנת חיים, במידה ותחשף למוצרי חלב ואף הגיעה לכדי צריכה חופשית ללא הגבלה של מוצרי חלב (פיצה וגלידה בלי חשבון עכשיו).

באותה עת היינו בעיצומו של תהליך, טיפלנו באלרגיה מסכנת החיים שלה לבוטנים, שוב שבנו אל המחלקה ששינתה את חיינו כבר פעם אחת באסף הרופא, אז עוד לא ידענו כמה ארוך או קצר יהיה המסלול שלנו במחלקה, באותה עת עוד לא היה כלל טיפול לאלרגיים לאגוזים והתלוצצנו תדיר שאנחנו נשארים במחלקה עד גיוסה לצה"ל.

הרבה עבר עליה ועלינו בשנה האחרונה, היא סיימה את הטיפול והיום כבר לא נמצאת בסכנת חיים אם תפגוש בוטן ככה סתם באמצע החיים, היא אפילו יכולה לצרוך בוטנים ומוצרים המכילים בוטנים ללא הגבלה, ללא חשש וללא סיכון.

אני לא יכולה לספר שיש פה חיבה גדולה לבוטנים מצידה, אבל זה בהחלט שיפר את חייה, היא יכולה ללכת לחברים ללא השגחה, מסיבות כיתה הן כבר לא משהו שיש לחשוש מפניו, וכשילד שולף במבה בגינה או כשיוצאים להצגה כבר לא צריך לפחד, לא צריך לעזוב את המקום ולהתרחק.

בשנה הזאת  בדיקות המעקב הראו כי היא כבר לא מגיבה בכלל לחלב ורמת האלרגיה לבוטנים ירדה באופן ניכר.

ואנו נותרנו היום רק עם אלרגיה מסכנת חיים אחת. אגוזי לוז.

לשמחתנו בשנה האחרונה לא רק עלינו עבר הרבה, גם באסף הרופא לא שקטו על שמריהם, ואחרי מאמצים רבים והרבה עבודה פיתחו באסף הרופא גם תכנית להשריית עמידות לאגוזים, המחלקה, עכשיו בראשות ד"ר אליצור, מטפלת לא רק באלרגיים לחלב, בוטנים, ביצים ושומשום אלא גם באלרגיה מסכנת חיים לאגוזים שונים.

וכך בחרנו, יחד עם יעל, לאחר כמה חודשי הפסקה, להתחיל את המלחמה באלרגן האחרון שנותר לה, אנחנו המחזור הראשון שמטפל באגוזי לוז, המטרה היא לצאת מסכנת חיים אבל כולנו תקווה שבסוף הדרך תחכה לנו נוטלה או חטיף עם נוגט.

השבוע קיבלתי טלפון מפתיע מד"ר אליצור, ראש מחלקת אלרגיה באסף הרופא, הוא שאל אם יעל תרצה להתראיין ולספר על החיים עם אלרגיה ועל התכנית  להשריית עמידות לאלרגיות מזון בשידור בטלוויזיה.

אז שאלתי את העלמונת לדעתה והיא יותר משמחה לשתף פעולה, תוך דקות קיבלנו טלפון מתחקרינית חינוכית 23 ששוחחה איתי ובעיקר עם יעל לגבי חייה, וככה תוך חצי שעה מפלס ההתרגשות כאן עלה פלאים לצד החששות שבעלייה לשידור ודיבור פומבי. יעל הוזמנה לדבר בערב חדש לילדים.

מודה בשקט בשקט שגם אני התרגשתי עבורה, כילידת שנות השבעים שגדלה בימי הערוץ הבודד, זה שבו ערב חדש היה נכס צאן ברזל וזהו זה היתה התכנית שכולם צפו בה, וכהורה שילדיו צופים בערוץ ונהנים מאוד מתכניו האיכותיים לילדים (גלילאו, שוסטר ושוסטר, החפרנים וערב חדש לילדים הן תכניות שבהחלט נצפות כאן תדיר). חינוכית 23 היא נכס ממשי גם היום בעיני ולא רק נכס נוסטלגי.

וכך מצאנו עצמנו בוקר אחד השבוע, אמא אחת וילדה אחת בת שמונה, מתארגנות, התלבטתי מה לשים בתיק, האם ירשו לי לצלם בזמן השידור? זה לעיניין בכלל? (בסוף לקחתי מצלמה קטנה עם עדשת 50 מ"מ ולא את הפול פריים האהובה) לא לשכוח חטיף ואוכל, ומטליות, את ערכת החירום יחד עם האפיפן הקבוע, מבט אחרון במראה ויצאנו לדרך. קלאוזנר 14 הנה אנחנו באות!

רק הכתובת הזאת ישר שולחת אותי אחורה בזמן לימים בהם כולנו צפינו בזהו זה, כולנו ידענו לדקלם בסוף התכנית 426144 בתקווה לזכות בתיק ותקליט ואין שום ספק שלאף אחד כמעט לא היה מושג איפה זה רחוב קלאוזנר 14 בתל אביב אבל כולם ידעו שהוא קיים לא פחות משידעו את כתובת ביתם.

לא יודעת למה ציפינו, אולי לא באמת היו לנו ציפיות, חלפתי על פני אולפני החינוכית אין ספור פעמים במהלך חיי בדרכי אל ומהאוניברסיטה ומעולם לא נכנסתי פנימה.

הפעם נכנסתי. יחד עם ביתי. סוג של מסע נחמד לעשות עם הילדים שלך אל מחוזות ילדותך.

וכמה נחמד היה לגלות שישר בכניסה פגש אותנו חביתוש. קישקשתא גם. אבל מבחינתי חביתוש הוא הסלב האמיתי. והמפתח. שלא לקחנו כמובן.

כשהגענו כבר חיכו לנו רם וסיוון מפיקי התכנית שקיבלו אותנו בלבביות ועשו ליעל סיבוב היכרות עם האולפן והצוות, אפשר היה לראות את יעל נרגעת וחוזרת לחוש שוב נח בעורה, אבל אין שום ספק שאת הקסם האמיתי פיזר עליה קובי מחט, אין לי שום ספק שהוא גירסא עדכנית  של החלילן מהמלין אם היינו חיים בעולם האגדות.

אז למי שתהה מותר לצלם. וצילמתי. לא הרבה. בעיקר התרכזתי בנהדרת שליוויתי במסעה זה.

התמונות מאחורי הקלעים מהקלטת התכנית מלוות את הפוסט הזה. הן לא צולמו באמצעים יוצאי דופן (כאמור הפול פריים המקצועית נשארה בבית).

Canon 550D הוותיקה שלי יחד עם עדשת 50 מ"מ f1.8. בלי זום. רק רגליים.

ההחלטה על העדשה הזאת הוכיחה עצמה נכונה, אולפן חשוך בהחלט דורש עדשה שאפשר לפתוח בה צמצם רחב.

היה חשוך. היה מקסים. היה מרגש.

השאיר לה ולי טעם של עוד.

ולפני שנפרד עד הפוסט הבא אני רוצה לומר תודה לרם וסיוון המקסימים, על ההזמנה,

תודה שהצפתם נושא חשוב כזה בגובה העיניים.

תודה שהזמנתם את יעל ועזרתם לה לחוש בנח.

תודה גם לקובי על הסבלנות, הבדיחות, ההלצות והעיניין שגילית ביעל ובנושא האלרגיה.

מצרפת כאן קישור לתכנית למי שפספס:

שידור ערב חדש לילדים ה09/09/16

יוצא לי לאחרונה לחשוב על עיניין הסגנון האישי.

איך בעצם הגעתי לכאן.

למה אני מוצאת את עצמי נמנעת במכוון מסגנונות צילום מסויימים, בעוד אחרים מלהיבים אותי.

חברה שלי פעם אמרה לי שהיא יודעת לזהות מרחוק את התמונות שלי. האמת, זאת היתה לי אז אמירה מאוד מוזרה לשמוע.

היום, אני כבר יודעת, היא צדקה. די קל לזהות צלמים מסויימים בקהל תמונות מסויים.

בקרב צלמים שונים אפשר למצוא, אם מביטים טוב על גוף העבודות שלהם, איזה שהוא קו מחבר שחוזר על עצמו. וכשהצלם מתמיד, אפשר גם לראות ממש את האבולוציה של אותו צלם מבחינת התפתחות השפה הצילומית שלו והסגנון שלו. זה לא אומר שכל התמונות שלו נראות כמו שיכפולים אחד של השני, אלה יותר מתכתב עם הדרך שהוא בוחר להציג את מה שהוא מצלם, בחירת נושאי הצילום שלו באופן כללי שגורם לתמונות שלו לקבל זוית יחודית (ולפעמים הסוד הוא באמת בזוית הפיזית שהוא בוחר) ובעיבודים שהוא בוחר לעשות או לא לעשות לתמונות שלו.

אז בעצם איך עושים את זה? איך זה קרה לי?

מה אבני הדרך באבולוציה של צלם עם אמירה אישית?

אני חושבת שהסגנון שלי התחיל להתפתח באופן מובהק כשבכורתי נולדה, פתאום מצאתי משהו שאני ממש נהנית לצלם, משהו שתפס אותי, הקסים אותי, מילא אותי בשמחה ואיתגר אותי למצוא דרכים חדשות לצלם אותו. ובמקרה שלי הרי כמה פעמים אפשר לצלם את אותו תינוק\ילד בלי לשחזר את אותה תמונה פעם אחר פעם ולהתשעמם? זה היה האתגר שלי, היינו יחד רק אני והיא כל היום יחד, היא ואני  והמצלמה והסבים שדרשו תמונות חדשות (נכדה בכורה לכל הסבים שלה).

אז אני מאוד ממליצה לא לנסות לייצר סגנון מאפס, מיצאו משהו שאתם נהנים לצלם והתמקצעו בו, נסו למצוא דרכים חדשות לצלם אותו, נכון אפשר לנסות להעתיק תמונות של אחרים, לשחזר פריימים וסגנונות אחד לאחד כמו שראיתם בכל מיני מקומות(קינאת אינסטגרם מישהו?) וזה בהחלט יכול לתרום לכישורים הטכניים שלכם, אבל זה לא יעזור לכם לייצר סגנון אישי.

הדרך לסגנון אישי היא לא דרך העתקה של סגנונות של אחרים, אלה דרך חיפוש של מה שמלהיב אתכם, זה בסדר למצוא השראה אצל אחרים,לקחת שביב רעיון שראיתם במקום אחר ולפתח אותו למשהו חדש שהוא שלכם, אבל אם אתם כל הזמן מסתכלים לצדדים ומשווים את עצמכם לאחרים יש מצב שתמצאו שמרוב "השראה" אתם מפתחים יראה מנסיונות עצמאיים ופשוט מעתיקים פריימים ועיבודים. עיזבו את הפילטרים המוכנים מראש, וותרו על צילומי נעלים ורצפות, פרצופי ברווז למינהם ועוד דברים שאחרים עושים מעולה, למה להיות זנב לאריות כשאפשר להיות ראש לשועלים? אל תפחדו. התנסו.

צלמו הרבה. המון. לעיתים קרובות. יש כאלו שיגידו צלמו כל יום תמונה. אני לא חושבת שזה נחוץ או פרקטי. אני מוצאת שזה מאוד משביז במידה מסויימת לגשת אל המשימה בגישה הזאת.

אני יודעת לספר שכשהתחלתי את צעדי הראשונים, לא צילמתי כל יום. צילמתי לעיתים קרובות, אבל לא כל יום, אני חושבת שלא היה שבוע שבו לא צילמתי, בקטנה אמנם, אבל צילמתי. אז אתגרו את עצמכם לצאת לצלם פעם בשבוע. משהו. כל משהו. עד שתמצאו מה אתם אוהבים לצלם. ואז תתמקדו בלצלם אותו לעיתים קרובות. נסו למצוא עוד דרכים לעבד את התמונות עוד זויות לצלם.

עיברו על התמונות שלכם וביחנו אותן, אל תשאירו אותם ככה סתם במחיצה, אם תיבררו אותן טוב, תראו שאלו שאתם אוהבים יותר יתחילו, בבחינה משותפת שלהן יחד להתחבר למשהו שאפשר להגדיר כמחנה משותף, בין אם אלו זויות הצילום המועדפות עליכם, חיבה לצילום צלליות, או טיפות, הערכה של צילום רווי בצבע או שחור לבן, השתקפויות או פשוט חיבה לצילומי פורטרט באוירה מסוימת.

חלק עיקרי שאין דרך להמעיט בערכו בפיתוח סגנון צילום אישי, הוא הבנה של טכניקות צילום. אל תזלזלו בזה. עשו טובה, קיראו את המדריך של המצלמה, הבינו מה אתם עושים. יש פעמים שחיתוך של תמונה הוא באמת אמירה אומנותית בוב המקרים זה פשוט צלם שצילם עקום, אין בזה שום אמירה אם לא היתה בזה כוונה ממש.

באותו הקשר ובקשר ישיר לסעיף מעל, עיבוד תמונה, לימדו קצת. לא חייבים הרבה, אבל הדרך שבה אתם בוחרים לעבד את התמונה שלכם משפיע המון על הדרך שבה התמונה שלכם נחזית על ידי צופי התמונה.

עיבוד תמונה היום, להבדיל מהימים בהם צלמים עבדו בחדר חושך הוא הרבה יותר פשוט, אבל יש לו משמעות עמוקה בשליטה של הצלם בדרך בה הצופה יפרש ויחווה את התמונה, בין אם מדובר בשחור לבן, בחירת צבעים רווים, בחיתוך של חלקים מהתמונה החוצה, בהוספת מסגרת, החשכת או הארת צללים וצבעים מסויימים, הוספת מראה אביך לתמונה או אלומות אור שמש.

הדרך בה אתם בוחרים לעבד את התמונות שלכם נותן הפעמים את הטון בסגנון האישי שלכם.

רק לצלם תמונה אקראית לא הופך אתכם לצלמים, בטח לא צלמים עם אמירה וסגנון אישי.

בשביל סגנון אישי חייבת להיות כוונה כשאתם מצלמים.

כדי שהכוונה תבוצע טוב אתם חייבים להתאמן, להכיר את כלי העבודה שלכם, להתרכז, לא להתפזר לכל הכיוונים, לאהוב את מה שאתם עושים ואת מה שאתם מצלמים כי אחרת איך תוכלו למצוא דרכים חדשות לראות אותו בכל פעם?

מה אתם אוהבים לצלם?

אתגרו את עצמכם,

ביחרו נושא צילום, ובמשך שבוע (או סתם במהלך החופש הגדול) מיצאו 7 דרכים חדשות ושונות לצלם את אותו נושא.

הנושא יכול להיות אדם. יכול להיות מקום. יכול להיות חפץ. יכול להיות מצב רוח. צל. אצבע. בגד (כל הפאשניסטות מוזמנות לאתגר איך ללבוש אותה חולצה בשבע דרכים שונות למשל) צעצוע. או כל דבר שמפיח בכם השראה.

כמו שסיינפלד אמר: not that there's anything wrong with it, באמת שאין בזה שום דבר לא בסדר.

אבל זה לא אני, זה לא עבורי. אני חושבת שבקרב מרבית מכריי זה גם לא הם. אני מודה יש לא מעט צלמים שאני נהנית מעבודתם, שכמעט כל מה שהם עושים מתוכנן, מופק ומבויים להפליא והם מקצוענים ועושים את זה הכי טוב שאפשר. ואין שום דבר רע בזה.

אבל חלק מההנאה שלי בצילום, בין אם צילום אישי משפחתי, ובין אם מדובר בעבודתי כצלמת בת מצווה\משפחה\הריון ושאר פרוייקטים שאני לוקחת על עצמי, היא העובדה שהדרך לפריימים המוצלחים ביותר, לטעמי, היא לא לביים. להפך.

אני רוצה שבכל צילום ותמונה שלי, יהיה לחלוטין ברור שהתמונה הזאת משקפת רגע יחודי בזמן ונאמנה לאנשים שבתמונה באופן ברור.

אני רוצה שהתמונות שלי יתעדו זיכרונות בהתהוות, אני רוצה שמי שצופה בהן לא יחשוב שאפשר היה להדביק ראש אחר לאותה תמונה וזה יראה טוב באותו מידה.

מה שחשוב לי לתעד הוא האינטראקציה בין אנשים, את הבעות הפנים של המצולמים, חשוב לי שהבעות הפנים יהיו כנות ואמיתיות, ולזה לא מגיעיים כשמביימים.

אז אני לא.

לא מביימת. ואני חושבת שזה משתלם לי.

זה אולי לא מה שאופנתי, זה בבירור לא מה שקל יותר לעשות.

זה דורש לדעת להוביל ולגלגל סיטואציות ולהפיק רגשות כנים. זה דורש לדעת לעבוד עם מה שיש, בלי קביים, לדעת למקסם את אותו "יש", להתאים בנעימות את עצמך כצלם אל המצולמים במקום לביים אותם, להסתפק רק בהכוונה עדינה של המצולמים כדי שבאמת יעסקו בשלהם ולא ילבשו את פרצוף המצלמה שלהם.

אני מבדילה בין שתי שיטות שליטה בסיטואציה. השיטה הראשונה היא לביים אותה, לבוא מוכנים מהבית ולבנות פריימים שתכננתם מראש.

השניה היא לכוון את הסיטואציה או לנתב אותה, במקום לביים, אתם כצלמים מתאימים את עצמכם למה שקורה מולכם, אם חשקה נפשכם בפריים מסויים, במקום להעמיד את כולם במקומם, צרו סיטואציה אמיתית ואורגנית, שבה היא תתגלגל לכדי הפעולה שתוליד את הפריים הזה.

אז איך עושים את זה?

קודם כל, תמיד לוקחים את המצלמה איתכם, בסוף כולם יגלו אליה אדישות וזה נפלא לכם כצלמים.

היו ערים לסביבתכם, לא רק לעינינים הטכניים כמו איפה האור ומה הנקודה הכי טובה לצלם ממנה, הפרטים האלו חשובים אבל מישניים לחלוטין אם פספסתם רגע נפלא לצילום רק כי הראש שלכם היה תקוע בתוך המצלמה או שלא רציתם לזוז מהנקודה המתוקה שממנה הכי טוב לצלם.

הדבר הכי חשוב להתעסק איתו ולהעקש עליו נמצא מין העבר השני של המצלמה, עיניים אל האנשים, לא אל המסך והתפריטים,

רגליים גם, לכו אל ההתרחשות במקום לשמור על מקומכם. מקסימום תיקוניים טכניים אפשר לעשות אחר כך בעיבוד התמונה.

אל תבקשו מאנשים לעצור להצטלם. להפך.

אני מבקשת במפורש לא לעצור להצטלם, אם אני רוצה את תשומת ליבם של המצולמים הפוטנציאליים אני מושכת את תשומת ליבם בדרך אחרת, אפילו *קוּ-קוּ* או שריקה מצחיקה מולידה תוצאה ספונטנית וכנה יותר מ"תעמדו יפה רגע".

מה עוד? אני משתדלת ואוהבת לצלם אנשים בפעולה, כל פעולה שהיא, אם הם עסוקים במשחק, שיחה, קריאה או כל פעילות אחרת אני מרוצה, אם הם לא, אני משוחחת איתם, על כל נושא שבעולם, אני רוצה שיהיו עסוקים בכל דבר חוץ מלחשוב על איך הם עומדים מול המצלמה, אני רוצה שהשיחה תוליד תגובות והבעות פנים שונות שאופייניות למצולמים באופן אישי.

הפעילות היחידה שאני שמה עליה וטו מוחלט היא לעיסת מסטיק (אלא אם עסוקים בניפוח בלונים שזה משהו אחר), אנשים שלועסים מסטיק מצטלמים רע. זה מעוות את פניהם.

כשאתם רוצים ליצור סיטואציה אמיתית שבסופה יחכה לכם הפריים הנחשק, אתם צריכים לקחת בחשבון את מי אתם מצלמים ואת שיתוף הפעולה שלהם, לעיתים לא תקבלו מהמשפחה והחברים שאתם מצלמים את מה שתרצו אם תבקשו ישירות, חיוכים מזוייפים זה אחד הדברים הכי מבאסים לי כצלמת, לכו מסביב, מיצאו משתף פעולה מקרב המצולמים שאפשר להסית אותו לדבר עבירה, לרוב אני מוצאת שהילד שהכי קשה לשלוט בו הוא האדם הכי מתאים להוציא מכל המשפחה את הרגשות האמיתיים שלהם, בין אם זאת מתקפת דיגודגים או חיבוקים, בין אם זה מרדף, בין אם זה משחק תחרותי של נעיצת מבטים בלי להתפוצץ מצחוק או אפילו משחק משפחתי של טלפון שבור.

הביטו טוב טוב על מי מולכם ונתבו אותם למקומות שנוח להם בם, אחת התמונות האהובות עלי היא תמונה שהתגנבתי בסשן צילומי ילדים אל אם המשפחה כשהתעסקה בטלפון שלה והגנבתי צילום שלה ככה מלמעלה כשלא שמה לב, התמונה הזאת הולידה סידרת תמונות עם הבעות פנים כנות שלה יפה בדיוק כמו שהיא.

אל תפחדו מסביבת צילום לא פשוטה פיזית, אל תפחדו לרדת לפזצט"ות, הסצנה מתרחשת בדיוק עכשיו, כשהתינוק זוחל מתחת לשולחן ואחיו דולק אחריו? רדו איתם בלי להפריע.

אתם מצלמים ארוע משפחתי וכל הדודות מסתירות את הזוג המיועד בחינה\אירוסין? אל תעמדו ותפריעו, חפשו כיסא גבוה לעלות עליו או לחילופין רדו נמוך בזוית מוזרה אפילו, אל תוותרו לעצמכם, מיצאו פתרון יצירתי!

אם לא צילמתם את הסצנה כשקרתה מולכם רק כי הראש היה במסך, או הסתירו לכם, או התבאסתם כי לא ידעתם אם החדר חשוך מידיי ואולי זה לא יצא, אז זה לא נחשב.

צאו. צלמו. אל תפחדו. אחר כך אם צריך נעשה מקצה שיפורים.

אל תהיו צלמים של כמעט צילמתי, ככל שתצלמו יותר, תהיו טובים יותר.

ככל שתלמדו לא לפחד מחוסר שליטה, ככה תלמדו לשלוט טוב יותר במצלמה ובניהול המשאבים האנושיים שאתם מצלמים ותייצרו יותר תמונות שאתם והמצולמים עצמם יאהבו.

תמונות שיתכתבו עם המציאות.

נסו את זה בבית !

אז לפעמים יוצאות לי כמה תמונות שרק אני אוהבת מתוך המסה הגדולה ואני מתלבטת אם להעביר אל הלקוחות בכלל, אבל כמעט תמיד בדיעבד אני מקבלת דווקא עליהן את הפידבק הכי טוב.
לשמחתי מי שמגיע אליי הרבה פעמים הן משפחות עם ילדים או נערות צעירות, וזה נורא משמח אותי, כי אמנם מחד יש את הרצון לקבל מה שאופנתי ומה שכולם נותנים (ואני לא מתנגדת עקרונית לשום ז'אנר), אבל מאידך דווקא אלו שמחים יותר לשבור את התבנית, לנסות דברים חדשים, לרוץ איתי ושאני ארוץ איתם, בין אם זאת משפחה עם ילדים קטנים ואלו הדבר היחיד שצפוי איתם הוא שהם תמיד בלתי צפויים ואז מרגע שמחליטים שעושים את זה נותנים לצעירים להוביל לפי הסבלנות ומה שמעניין אותם, או נערות צעירות בגיל שבו מה שהחברים אומרים זה חשוב אבל חשוב להן לא פחות להיות בעלות קול אישי שונה וחדשני מזה של חברותיהן. אני אוהבת לעבוד בסביבה לא מבוקרת תמיד. זה מאתגר אותי וזה בעיקר יוצר סצנות טבעיות שונות, כי הגורם האנושי בהם שונה, יחודי. אין ילד, נערה, או משפחה שאני מוצאת שכשנותנים להם להתבטא גם אם בדיוק באותה תפאורה שיפיקו לי תמונות זהות. זה מרענן.

ואני חושבת שכמו שאני נהנית מהצילום, הן בזמן הצילום והן אחר כך במבט לאחור, בהתבוננות בתמונות לאורך השנים, גם אחרים יכולים.
אז היום בעצם לא אדבר על למה ללכת ללמוד צילום כמו שרציתי,
היום השורה התחתונה שלי היא צלמו או לפחות הרשו לאחרים לצלם אתכם, חברים מצלמים חברים או צאו להצטלם פעם בשנה אפילו בתשלום, הדברים האלו שבגינם אתם לא מצטלמים, כי אתם חושבים שאתם שורפים את הפילם, או שאתם לא פוטוגנים, או שאתם מוצאים בעצמכם פגמים. הם שוליים.
כי כמה שנים קדימה תתחרטו. כי נזדקן, כי ילדינו יתבגרו, כי בני המשפחה יתרחקו או חלילה ילכו לעולמם. ועכשיו אנחנו יפים ושמחים ומאושרים ובעיקר ביחד. ואת הביחד הזה צריך לא רק לשמר אלה מידיי פעם גם לתעד, לא רק עבור הילדים, או ימי המשפחה בגן, גם עבור הימים שנרצה להיות נוסטלגיים, להזכר. מבטיחה לכם שכמה שהיום אתם חושבים שהצמיד הזה כאן מטריד או שיש לנו קמטים, או שיער לבן או צמיגים, בעתיד זה יהיה שולי לחלוטין.
בין אם עצרתם את כולם לתמונה קצת מאולצת או תעדתם או הרשתם לתעד אתכם כמו שאתם בתנועה, באמצע בדיחה, עומדים על המנגל, או סתם זרקוים יחד בגינה או בסלון.
סילחו לעצמכם על המראה שלכם היום כי בעתיד תתחרטו ולא תסלחו לעצמכם אולי על זה שלא תעדתם.
תעדו את עצמכם, את הילדים, את הביחד. את מה שהופך אתכם למיוחדים וייחודיים.
אין כמוכם.

פוסט אישי. לפני שבע וחצי שנים נולדה בכורתי. לפני שבע שנים אובחנה כאלרגית בצורה מסכנת חיים לחלב ובוטנים. בהמשך גילינו גם אלרגיה נוספת מסכנת חיים לאגוזי לוז.

כמה מסכנת חיים? מכירים את האזהרה "עלול להכיל משהו" שיש באחורי אריזות המזון השונות, אז כשנחשפה למשהו שכזה שעשוי היה להכיל, והסיכוי היה קלוש שיהיה בו את האלרגן שלה. היא הגיבה. כלומר אצלנו בבית אין שום מוצר של עלית כי הם מסייגים את כל מוצריהם לכל דבר אפשרי בערך, במקום לפקח על פסי הייצור שלהם.

אלרגיה מסכנת חיים. היא לא אפצ'י חולף. היא לא קצת פריחה. היא לא "נו מה יקרה? נתתי לה רק קצת, היא נורא רצתה וקינאה בחברים". אלרגיה מסכנת חיים הורגת. לא אכנס לתיאור המפחיד שאף הורה לא רוצה לפגוש. אבל סימכו עלי. זה מפחיד, זה נשמע מפחיד (תארו לכם נשימה שטוחה ודועכת בגלל התנפחות דרכי הנשימה, מה שקוראים חנק) וזה נראה מפחיד, תארו לכם שהילד מחליף צבעים, על אמת. ומתנפח. אצל כל אלרגי זה מופיע קצת שונה. כל חשיפה היא "הפתעה".

אנחנו מוצאים עצמנו מודים המון לסביבה התומכת שלנו, לגני הילדים שהיתה בהם, ולמערכת החינוך הממלכתית בעירנו הן כשהיתה בגן הילדים העירוני, ודיאטנית ליוותה את הגן והרכיבה תפריט עשיר ומגוון לכל הילדי הגן בהתאם למגבלות שלנו, ולמנהלת ביה"ס שלנו, שלא חיכתה שנבקש התחשבות, אלה קבעה שב"ס יהיה נגיש לכל הילדים בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, ולכן האלרגנים שיכולים להרוג את הבת שלי לא נכנסים. ב"ס הרמטי להם. ולמרות שמגיעה לנו סייעת, אנחנו חשים נוח לא להשתמש באחת כזאת ולא לבקש לעצמנו כזאת. לא לבדל את הילדה מחבריה. כי כל המורים בסביבה הלימודית של ביתי עברו הכשרה להצלת חייה.

ההורים של החברים שמבינים בשמחה שלא יקרה כלום אם הילדים לא יאכלו במבה בטיול השנתי, אותם הורים שיודעים את מצבנו ושמחים להכין עוגה לימי ההולדת של הילדים שמתאימה למגבלות שלנו (אנחנו מספקים להם שוקולד "כשר" למגבלות שלנו). הקהילה שלנו שלא מדירה את הילדה ממנה, כי לא בא להם להתחשב. לא שלא נתקלנו בקשיים בדרך, זה לא פשוט, לצערי המצב אצלנו הרבה יותר טוב מאשר אצל הרבה אלרגיים.

אבל אני לא רוצה רק לספר על החיים בצל הפחד. על חוסר היכולת להיות כמו כולם בלי שנבדוק את הכיבוד בכל יום הולדת שהיא מוזמנת. על ההתעקשות שהסביבה תתייחס אליה כמו אל חבריה. המנעות קטנה לאחד היא עולם ומלואו עבורינו.

אני לא רוצה לספר על הכעס והתסכול כשאני שומעת כל פעם שמישהו מציע לי רופא אליל זה או אחר לריפוי הבעיה. אני יודעת שהכוונה טובה אבל באמת אתם נותנים עצה רעה כשאתם מנסים לשלוח הורים כמוני לאיזה הומאופט קסום.

אני רוצה לספר על החיים בלי הפחד. החיים פוסט אלרגיה.

זאת העצה הכי טובה שתתנו פעם הבאה להורים ולאלרגים בצורה מסכנת חיים לבוטנים, חלב, ביצים ושומשום.

יש באסף הרופא מרפאה אחת נהדרת במיוחד. עם תכנית שעושה ניסים. ובראשה עומד קוסם מודרני. פרופ' יצחק כץ.

על התכנית נודע לנו כשנתיים לפני שנכנסנו אליה, היא תכנית טיפולית, לא ניסויית. היא תכנית מוכחת ועם קבלות. מתקבלים אליה ילדים מגיל ארבע וגם מבוגרים (אם כי רואים פחות מהם שם) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים, חלב, בוטנים ומהשנה גם שומשום. אפשר לטפל כל פעם רק באלרגיה אחת.

לפני שהתחלנו את התכנית לא ישנתי כמה לילות רק מהפחד. איך אנחנו בכלל שוקלים לחשוף אותה לתכנית שחושפת אותה לאלרגן שיכול להרוג אותה?

מהסיבה הזאת אני רוצה לספר מה קורה בתכנית, כי ידע זה כח, וכשיודעים לאן נכנסים זה פשוט יותר.

התכנית דורשת להגיע במשך חמישה חודשים פעם בחודש לכמה ימי אישפוז יום (כלומר מגיעים בשמונה בבוקר ולכל המאוחר בשלוש אחה"צ הולכים הביתה).

ביום הראשון לתכנית, מקבלים הסברים, לוקחים מדדים שונים ועושים בדיקת אלרגיה ואז מתחילים.

מקבלים מנה ראשונה של האלרגן, בכמות שמקבילה בערך לגרגר אבק\מטרנה במבחנת מים. לרוב אף אחד לא מגיב למנה הראשונה.

אחרי זמן מדוד מקבלים מנה שניה גדולה יותר (כלומר גרגר וחצי במבחנת מים) וככה כל היומיים הראשונים. עד שהילד מגיב תגובה. לרוב, מאוד מינורית, (למשל מתלונן על כאב בטן שלא חולף).

כשמגיעים לאותה מנה שנחשבת כבר ללא בטוחה. נקבע בעצם כי המנה שקדמה אליו היא המנה הבטוחה וביומיים הבאים שוב נותנים אותה כמה פעמים כדי לוודא שהיא אכן בטוחה.

עם המינון ההתחלתי הזה, בסיומם של ארבעת הימים הראשונים של התכנית הולכים הביתה, מצויידים במבחנות לכל החודש, כל יום בבית צריך לקחת את המינון היומי של האלרגן הבטוח. אחרי חודש חוזרים למרפאה הפעם לשלושה ימים. ושוב חוזרים על הסיפור מעלים מינונים בהדרגה, קובעים מינון חודשי וחזרים הביתה לחודש. יש כאלה שיוצאים מסכנת חיים תוך חמישה חודשים יש כאלה כמונו שנכנסים לתכנית המשך, לקח לנו כמעט שנה וחצי של טיפול.

הבשורה הטובה, הבאמת טובה? לא רק יצאנו מסכנת חיים, בחרנו (ולא רק אנחנו יש עוד הרבה שבוחרים כך) להשאר בתכנית עד מינון שמאפשר אכילה חופשית וללא הגבלה של האלרגן שלנו. אנחנו היום 11 חודשים מאז סיימנו את התכנית להשריית עמידות לאלרגיה לחלב. הילדה עדיין שותה על בסיס יומי משקה חלבי (החביב עליה הוא מילקשייק פונץ-בננה של תנובה ) כדי לשמר את העמידות.

היום אנחנו כבר חמישה חודשים אל תוך תכנית השריית העמידות לבוטנים, חודש הבא היא כבר צפויה לאכול בוטן וחצי ואני ממליצה בחום, לכל מי שנואש מהפחד, להצטרף ואם אתם מכירים כזה תשלחו אותו. הכסף הכי טוב שהוצאתי בחיי (התכנית לא בסל הבריאות).

היום אנחנו כבר לא מפחדים (טוב קצת, עדיין, בכל זאת סכנת חיים, אבל יש לנו סיבה אחת פחות).

אנחנו פוסט אלרגיה.

עוד מילה קטנה לסיום, הטיפול עלול להיות ארוך, הוא לא קשה פיזית אבל יש לעיתים קשיים רגשיים ופחדים ופה המקום לספר ולהודות לליצנים הרפואיים הנפלאים, מוש-מוש ושושי מאירגון שמחת הלב, שבאים ללוות את הילדים כל שבוע כבר שנים ועוזרים להקל עליהם את ההמתנה והחרדות.

אז תתקשרו לקבוע פגישה פרופ' כץ במרפאה הפרטית שלו (הוא מקבל את רוב קופות החולים) 03-6910164

או התקשרו לחסיה במרפאה של אסף הרופא לקבל פרטים ולהרשם08-9779820

ולמי שמחפש לדבר עם אנשים שמבינים אותו, חיים את הבעיה, עוברים את התהליך, יש לנו קבוצה בפייסבוק בדיוק בשביל זה "אלרגיה למזון-באיזה מנה אתם?"

עוד מידע תוכלו לקבל גם אתר האלרגיה והאסתמה

אהבתם? רוצים עידכונים במייל הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה

נ.ב.

אם לא ברור, לא חושפים ילד אלרגי לארלגן שלו לבד, אפילו לא קצת, אפילו לא בהדרגה, אפילו אם רופא הילדים שלכם נתן לכם עצה טיפשית שכזאת.

רק אלרגולוג. תגר (ככה קוראים לחשיפה מבוקרת) עושים רק בפיקוח רפואי. לא בבית. לא בגן.

אל תקחו סיכון מיותר. יש מספיק מרפאות אלרגיה ואלרגולוגים תמצאו לעצמכם אחד טוב. גם אם לא באתם אל פרופ' כץ.