פורטרט, לפי ויקפדיה, דיוקן, צילום או ציור או כל ייצוג אמנותי אחר של אדם. דיוקנאות מציגים לרוב את פלג הגוף העליון ובדרך כלל אינם מקושטים מאוד. מטרתם היא להציג את החזות הכללית של האדם, ולעתים להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו.
אני נורא אוהבת לצלם פורטרטים. המפתח לפורטרט טוב לטעמי הוא המבט. העיניים.
אומרים על העיניים שהן החלונות לנשמה, שהן מלאות הבעה .
העיניים עושות את ההבדל לטעמי.
אם הצלחתי לתפוס נקודת אור בעיניים אני בכלל בשמיים.
לרוב, אני לא אוהבת שמתסכלים לי ישר אל תוך העדשה במכוון, אבל אני בהחלט אוהבת לצלם עיניים, מבטים שונים, אני אוהבת גם הולכת עין ואין כמו תמונה טובה שהעיניים מבריקות בהן
או שנתפס בהן זיק של אור.
לטעמי עיניים הן אחד המפתחות העיקריים בין פורטרט טוב לפורטרט מצויין, כזה שיש לך אליו כצופה תגובה ריגשית, כזאת שמשאירה אותך על התמונה עוד שבריר שנייה יותר להביט בה.
למה זה?
מעבר לכל הקלישאות, העיניים, הן המפתח שלנו לפענוח הבעת הפנים ובהתאמה את הרגש של המצולם. הן הדבר הראשון שאנחנו מחפשים כשאנחנו רואים דמות. קשה מאוד לזייף הבעת פנים אמיתית אותנטית, ולו בשל כמות השרירים הגדולה שיש בפנים שלנו והדרך בה הם מופעלים בהרמוניה לפי תחושותינו.
השרירים שהכי קשה לנו לתפעל באופן מודע ואשר מביעים הכי הרבה מהרגשות שלנו הם השרירים שסביב העיניים שלנו, אותם קימטוטים קטנים של הבעות. תשאירו אותם. לא חייבים לרטש הכל.
יתרה מזאת כשאנחנו מצליחים לתפוס זיק של אור בעיניים של המצולם, זה הופך את אובייקט הצילום שלנו לאנושי, בעל מימד ריגשי שאנחנו יכולים לפרש ולפענח, הוא מפסיק להיות תמונת פלקט שטוחה ונוסף לאותו מצולם מימד של עומק. עומק ריגשי שגורם לנו להשאר על התמונה לעוד שבריר שניה.
אבל עיניים הן לא רק השתקפויות של אור, וקמטוטי הבעה.
לפעמים, אמנם מבט ישר וחריף עם פנים קדימה ישר למצלמה ייתן מבט חזק ונוקב, אבל לרוב מבט מעבר לכתף של הצלם ייתן תמונה חזקה לא פחות, יתרה מזאת אני מוצאת לא פעם שכשהמבט כלל לא מופנה קדימה אל המצלמה והצלם שיש לזה ערך רב יותר עבורי כצופה.
הרבה פעמים המקום שאליו הפנים והמבט של המצולם פונים אליו, גם כשהוא לחלוטין מחוץ לפריים הנראה בתמונה מעניין יותר, יוצר מסתורין ומרגיש כמו חלק מסיפור שטרם נפרם מולנו. הופך עבורנו כצופים את התמונה לטובה יותר. יש לזה אפילו שם, קוראים לזה הולכת עין (בעתיד ארחיב על הדרכים השונות שאפשר להשתמש בטכניקה הזאת בבניית קומפוזיציה בתמונות), כשאנחנו מוליכים את הצופה מחלק אחד של התמונה אל חלק אחר בפריים, במקרה הזה אנחנו מתחילים במבט של המצולם ולרוב נמצא עצמנו מיידית מביטים אל המקום או החפץ שהמצולם מביט או פונה לעברו.
לפעמים אפילו העדרן הנראה של העיניים כי הן מוסתרות או מוצלות או פונות להביט במשהו אחר הוא שעושה את התמונה למעולה, כי אנחנו כבני אדם כל כך תלווים ונסמכים על העיניים לשם פענוח הסיטואציות שמולנו, שדווקא כשאנחנו חשים בחוסר הזה, כשמופיע מולנו תמונה שמבקשת מאיתנו עוד שבריר שניה של מבט ועיבוד היא התמונה שנאהב יותר.
יש גם חשיבות לא מעטה למיקום של האובייקט, נושא הצילום שלנו בתוך מסגרת התמונה, אותה תמונה, של אותו אדם שהוא נושא התמונה, תרגיש לנו שונה ולו בשל השטח השלילי של התמונה.
השטח השלילי של התמונה הוא אותו שטח שאינו חלק מנושא התמונה, הוא הרקע של נושא התמונה, הוא יכול להיות בעומק שדה רדוד ומטושטשט בחלקו, הוא יכול להיות מלא בפרטים וחד, אבל הוא לא הנושא, לא העיקר, ואם נשאר בנושא הפוסט, אם האדם שצילמתם פונה במקצת מביט לאחד הצדדים יש הבדל גדול בתחושה שמקבל הצופה אם התמונה נחתכת מיד אחרי הפנים שלו או שיש רווח "מת" של רקע בין הדמות ומסגרת התמונה. העין שלנו כצופים חשה בנוח יותר כשיש לה מרחב כשהיא צופה במבט של אחר, סוג של סיפוק.
להבדיל, אם התחושה שאתם רוצים לעורר בצופה היא תחושה של אי נוחות, רגש צפוף יותר, חוסר מנוחה אפילו, אפשר להשתמש דווקא בחיתוך קרוב מידיי, צפוף כדי לעורר רגש כזה בצופה.
ואחרון. תאורה.
אני מדברת עליה לא מעט.
בצילום פורטרטים, יש לה חשיבות רבה בנתינת הטון בתמונה, בין אם מדובר בדיוקן של ילדים שמחים, צילום רחוב עז מבע של זרים, או עבודה עם תאורה מקצועית והצללות מכוונות לקביעת התחושה שהתמונה תעביר לצופה מהצד.
שימו לב אליה.
שילטו בה.
עשו בה שימוש.
נצלו אותה גם כשהיא נראית קשה.
לא מעט פעמים שומעים צלמים אומרים שיש תאורה רעה, פחות טובה, קשה. אפילו אני אומרת את זה לפעמים.
אבל זה לא נכון.
יש תאורה.
יותר ממנה. פחות ממנה.
אבל כשרוצים, אפשר לחלוטין לעבוד גם עם תאורה מאתגרת ולגרום לה לייצר לנו דמויות בלתי נשכחות.
העיקר אל תתעלמו ממנה.
אהבתם? רוצים עידכונים במייל?
הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה:
