כמו שסיינפלד אמר: not that there's anything wrong with it, באמת שאין בזה שום דבר לא בסדר.

אבל זה לא אני, זה לא עבורי. אני חושבת שבקרב מרבית מכריי זה גם לא הם. אני מודה יש לא מעט צלמים שאני נהנית מעבודתם, שכמעט כל מה שהם עושים מתוכנן, מופק ומבויים להפליא והם מקצוענים ועושים את זה הכי טוב שאפשר. ואין שום דבר רע בזה.

אבל חלק מההנאה שלי בצילום, בין אם צילום אישי משפחתי, ובין אם מדובר בעבודתי כצלמת בת מצווה\משפחה\הריון ושאר פרוייקטים שאני לוקחת על עצמי, היא העובדה שהדרך לפריימים המוצלחים ביותר, לטעמי, היא לא לביים. להפך.

אני רוצה שבכל צילום ותמונה שלי, יהיה לחלוטין ברור שהתמונה הזאת משקפת רגע יחודי בזמן ונאמנה לאנשים שבתמונה באופן ברור.

אני רוצה שהתמונות שלי יתעדו זיכרונות בהתהוות, אני רוצה שמי שצופה בהן לא יחשוב שאפשר היה להדביק ראש אחר לאותה תמונה וזה יראה טוב באותו מידה.

מה שחשוב לי לתעד הוא האינטראקציה בין אנשים, את הבעות הפנים של המצולמים, חשוב לי שהבעות הפנים יהיו כנות ואמיתיות, ולזה לא מגיעיים כשמביימים.

אז אני לא.

לא מביימת. ואני חושבת שזה משתלם לי.

זה אולי לא מה שאופנתי, זה בבירור לא מה שקל יותר לעשות.

זה דורש לדעת להוביל ולגלגל סיטואציות ולהפיק רגשות כנים. זה דורש לדעת לעבוד עם מה שיש, בלי קביים, לדעת למקסם את אותו "יש", להתאים בנעימות את עצמך כצלם אל המצולמים במקום לביים אותם, להסתפק רק בהכוונה עדינה של המצולמים כדי שבאמת יעסקו בשלהם ולא ילבשו את פרצוף המצלמה שלהם.

אני מבדילה בין שתי שיטות שליטה בסיטואציה. השיטה הראשונה היא לביים אותה, לבוא מוכנים מהבית ולבנות פריימים שתכננתם מראש.

השניה היא לכוון את הסיטואציה או לנתב אותה, במקום לביים, אתם כצלמים מתאימים את עצמכם למה שקורה מולכם, אם חשקה נפשכם בפריים מסויים, במקום להעמיד את כולם במקומם, צרו סיטואציה אמיתית ואורגנית, שבה היא תתגלגל לכדי הפעולה שתוליד את הפריים הזה.

אז איך עושים את זה?

קודם כל, תמיד לוקחים את המצלמה איתכם, בסוף כולם יגלו אליה אדישות וזה נפלא לכם כצלמים.

היו ערים לסביבתכם, לא רק לעינינים הטכניים כמו איפה האור ומה הנקודה הכי טובה לצלם ממנה, הפרטים האלו חשובים אבל מישניים לחלוטין אם פספסתם רגע נפלא לצילום רק כי הראש שלכם היה תקוע בתוך המצלמה או שלא רציתם לזוז מהנקודה המתוקה שממנה הכי טוב לצלם.

הדבר הכי חשוב להתעסק איתו ולהעקש עליו נמצא מין העבר השני של המצלמה, עיניים אל האנשים, לא אל המסך והתפריטים,

רגליים גם, לכו אל ההתרחשות במקום לשמור על מקומכם. מקסימום תיקוניים טכניים אפשר לעשות אחר כך בעיבוד התמונה.

אל תבקשו מאנשים לעצור להצטלם. להפך.

אני מבקשת במפורש לא לעצור להצטלם, אם אני רוצה את תשומת ליבם של המצולמים הפוטנציאליים אני מושכת את תשומת ליבם בדרך אחרת, אפילו *קוּ-קוּ* או שריקה מצחיקה מולידה תוצאה ספונטנית וכנה יותר מ"תעמדו יפה רגע".

מה עוד? אני משתדלת ואוהבת לצלם אנשים בפעולה, כל פעולה שהיא, אם הם עסוקים במשחק, שיחה, קריאה או כל פעילות אחרת אני מרוצה, אם הם לא, אני משוחחת איתם, על כל נושא שבעולם, אני רוצה שיהיו עסוקים בכל דבר חוץ מלחשוב על איך הם עומדים מול המצלמה, אני רוצה שהשיחה תוליד תגובות והבעות פנים שונות שאופייניות למצולמים באופן אישי.

הפעילות היחידה שאני שמה עליה וטו מוחלט היא לעיסת מסטיק (אלא אם עסוקים בניפוח בלונים שזה משהו אחר), אנשים שלועסים מסטיק מצטלמים רע. זה מעוות את פניהם.

כשאתם רוצים ליצור סיטואציה אמיתית שבסופה יחכה לכם הפריים הנחשק, אתם צריכים לקחת בחשבון את מי אתם מצלמים ואת שיתוף הפעולה שלהם, לעיתים לא תקבלו מהמשפחה והחברים שאתם מצלמים את מה שתרצו אם תבקשו ישירות, חיוכים מזוייפים זה אחד הדברים הכי מבאסים לי כצלמת, לכו מסביב, מיצאו משתף פעולה מקרב המצולמים שאפשר להסית אותו לדבר עבירה, לרוב אני מוצאת שהילד שהכי קשה לשלוט בו הוא האדם הכי מתאים להוציא מכל המשפחה את הרגשות האמיתיים שלהם, בין אם זאת מתקפת דיגודגים או חיבוקים, בין אם זה מרדף, בין אם זה משחק תחרותי של נעיצת מבטים בלי להתפוצץ מצחוק או אפילו משחק משפחתי של טלפון שבור.

הביטו טוב טוב על מי מולכם ונתבו אותם למקומות שנוח להם בם, אחת התמונות האהובות עלי היא תמונה שהתגנבתי בסשן צילומי ילדים אל אם המשפחה כשהתעסקה בטלפון שלה והגנבתי צילום שלה ככה מלמעלה כשלא שמה לב, התמונה הזאת הולידה סידרת תמונות עם הבעות פנים כנות שלה יפה בדיוק כמו שהיא.

אל תפחדו מסביבת צילום לא פשוטה פיזית, אל תפחדו לרדת לפזצט"ות, הסצנה מתרחשת בדיוק עכשיו, כשהתינוק זוחל מתחת לשולחן ואחיו דולק אחריו? רדו איתם בלי להפריע.

אתם מצלמים ארוע משפחתי וכל הדודות מסתירות את הזוג המיועד בחינה\אירוסין? אל תעמדו ותפריעו, חפשו כיסא גבוה לעלות עליו או לחילופין רדו נמוך בזוית מוזרה אפילו, אל תוותרו לעצמכם, מיצאו פתרון יצירתי!

אם לא צילמתם את הסצנה כשקרתה מולכם רק כי הראש היה במסך, או הסתירו לכם, או התבאסתם כי לא ידעתם אם החדר חשוך מידיי ואולי זה לא יצא, אז זה לא נחשב.

צאו. צלמו. אל תפחדו. אחר כך אם צריך נעשה מקצה שיפורים.

אל תהיו צלמים של כמעט צילמתי, ככל שתצלמו יותר, תהיו טובים יותר.

ככל שתלמדו לא לפחד מחוסר שליטה, ככה תלמדו לשלוט טוב יותר במצלמה ובניהול המשאבים האנושיים שאתם מצלמים ותייצרו יותר תמונות שאתם והמצולמים עצמם יאהבו.

תמונות שיתכתבו עם המציאות.

נסו את זה בבית !