שלי קוטלר - צילום » הולכת עין

בואו נדבר קצת על עריכה של תמונות

שלי קוטלר — Thu, 16 Feb 2017 06:23:21 +0000

מי שעוקב אחרי באינסטגרם יכול להבחין שאני חסידה גדולה של עריכת תמונות.

אני לא מדברת רק על עבודה עם תוכנות עריכת תמונה כמו פוטושופ ולייטרום (שאני מאוד ממליצה לכל מי שנהנה מצילום ורוצה לקחת את התמונות שלו לשלב הבא שמעבר לפילטר אקראי שבחרתם לתמונה).

אני מדברת על עריכה של נושאי הצילום עצמם והמיקום שלהם בתמונה, כדי למקסם את האימפקט של התמונה.

לפעמים ההבדל בין תמונה בסדר לתמונה שהיא WOW, הוא הדרך שבה אתם בוחרים להציג את נושא הצילום שלכם.

למה אני מתכוונת?

בעיקר,במקרה שלי, לזווית הצילום שאתם בוחרים לצלם ממנה את הנושא שלכם ולמקום שאותו אתם בוחרים עבורו בתוך המלבן שהוא הפריים שלכם.

זה נחמד לצלם תמונה עם הרבה פרטים, אבל לפעמים, במיוחד כשמצלמים אנשים וילדים, תרצו לתת את הבמה המרכזית ואת מירב הפריים למי שאתם מצלמים, ולהפטר מכל מה שלא חשוב, בין אם כל הקשקשת של הרחוב שבו טיילתם גורמת לבלאגאן והעין לא יודעת לאן להסתכל בתמונה וככה מתפספס העיקר בתמונה ובין אם באמת מספיק לתפוס רק חלק ממה שסביב לנושא הצילום כדי להבין מה קורה ואיפה הוא, תנו לאובייקט שלכם למלא את הפריים.

ממלאת את הפריים במרכז מחד,מאידך יש קומפוזיציה מתכנסת שנותנת תחושת עומק לתמונה

להבדיל, לעיתים דווקא לא לשים את האובייקט במרכז או לתת לו ללמלא את הפריים יעשה הבדל משמעותי בדרך שהתמונה תתפס אצל הצופה בה.

למשל כשמצלמים בטבע (מי לא נסע לראות כלניות בדרום אדום או במנחת מגידו עדיין?) או למשל במטע של שקדיות פורחות, לצלם ילד ליד עץ בודד לא באמת יעביר את היופי המפעים שאתם טובלים בו. אז תרצו אולי להשתמש בחוק השלישים כדי לבחור איפה להעמיד את ההתרחשות בתוך הפריים, כדי מחד לתפוס את כל היופי שמסביב ומאידך למשוך את העין בעזרת קומפוזיציה קלאסית למקום ההתרחשות העיקרי של נושא הצילום.

מה הוא חוק השלישים?

אם תחלקו בדימיונכם את המלבן שהוא מסך המצלמה שלכם לטבלת משחק של איקס עיגול, כלומר תחלקו את המסך שלכם לתשע קוביות שוות (ברוב המצלמות יש אפשרות לגרום לרשת הזאת להופיע על המסך עצמו), תגלו שאם כבר בזמן הצילום תכוונו את המצלמה כך שנושא הצילום שלכם יעמוד על אחת הנקודות בה נפגשים הקווים של לוח המשחק בפריים, ותצלמו את התמונה ככה, בעצם עשיתם פעולת עריכה בזמן הצילום. אין צורך לבקש ממי שמצלמים, או אם מצלמים דוממים לבקש להזיז את נושא הצילום, אלא הזיזו את המצלמה כך שהנושא יסתדר באחת הנקודות במקום אינטואיטיבית במרכז התמונה.

חוק השלישים. אופק ישר.

תגלו גם כשמצלמים במטעים הרבה פעמים הם יוצרים בתמונה קווים. אם תעמידו את עצמכם במקום שהקווים יהיו בו אלכסוניים, תייצרו פעולת עריכה שתייצר בתמונה של הולכת עין, כך שתשלטו בדרך שבה הצופה בתמונה חוזה בה, כי הוא יתחיל בנקודת העיניין המרכזית של התמונה ומשם העין שלו תמשיך לשוטט בתמונה שיצרתם לפי הקווים המנחים בה. זה נכון בעצם לכל קו שתבחרו להשתמש בו ככלי עריכה של התמונה, אם רק תבחינו בו בשטח ותמקמו את נושא הצילום שלכם בפריים בהתאם.

בהמשך לאותה דוגמא אפשר ליצור גם קומפוזיציה מתכנסת על ידי שימוש בטורים שהמטעים יוצרים כדי לגרום לעין לנוע לעומק התמונה, אז אתם יכולים לעמוד במרכזם של שני טורים שמייצרים קווים אלכסוניים שהולכים ומתכנסים בעומק התמונה.

קומפוזיציה מתכנסת

עוד פעולה בהקשר לקווים שאפשר לעשות בזמן הצילום, היא לצלם ישר כשיש קו אופק ברור.

משהו בתמונות שבהן יש קו אופק אופקי ברור, כשהוא לא ישר באופן בולט לעין משגע אותי,

ממש גורם לי לא לחבב תמונה. נכון שאפשר הרבה פעמים לתקן את זה בעריכה בתכנות עריכת תמונה (ואני ממליצה בחום לעשות את זה כי זה משדרג תמונה באופן בלתי נתפס), אבל מחשבה מראש מאפשרת לצלם ישר מלכתחילה. יש ברוב המצלמות אפשרות שמראה פלס או אופק מלאכותי על המסך כדי לוודא שמצלמים ישר.

חפשו במצלמה את הפונקציה level או tilt

אני כשלעצמי לא משתמשת בפונקציה הזאת, אבל אני מאוד משתדלת שתמונה של קו חוף ים עם אופק או שדרת עצים מישורית תראה ישרה מבחינה אופקית ולא באלכסון עז. עוד בנושא הזה, כשמצלמים אנשים עם קו אופק אופקי, נסו שהראש של המצולמים שלכם לא יחתך ברקע על ידי קו האופק. זה יוצר אי נוחות אצל הצופה, במיוחד אם קו האופק עובר באזור הצוואר.

בנוסף אפשר להשתמש באופק האמיתי בקומפוזיציה כדי לבנות עומק לתמונה.

עוד אפשרות עריכה של תמונה בזמן אמת היא בחירת זווית הצילום שלכם כצלמים. הרבה פעמים תמונה מסויימת שתצולם משתי זוויות שונות או גבהים שונים תוליד תמונות שונות מאוד בדרך שבה הן נחוות על ידי הצופה. צאו מהקופסא, חפשו גובה וזווית מעניית יותר לנושא הצילום שלכם מזאת המובנת מאילו. תגלו למשל שאם אתם מצלמים עצמים בתנועה, כמו ריצה או קפיצה, להיות באלכסון מהם ומעט נמוכים מהם יניב תוצאה דרמטית ומעניינת יותר, זאת כיוון שבבחירת המיקום שלכם ביחס למצולם אתם בוחרים כך שבפריים יווצר אלכסון (אמיתי או דימיוני בהולכת עין).

זוית נמוכה, צילמתי מלמטה כלפי מעלה

אני ממליצה בחום, לכל מי שרוצה להשתפר בצילום, אבל עוד לא הגיע לנקודה שבה הוא מוכן לעריכה שלאחר צילום, להתחיל להתאמן על עריכה בזמן הצילום. לצלם מתוך תשומת לב ולא כלאחר יד. אני מאוד אוהבת לעקוב באינסטגרם אחרי צלמים שמעניינים אותי, זה מאוד עוזר לפתוח את הראש לרעיונות נוספים, להבחין ובהתאמה לצלם סיטואציות זהות בדרך שונה.

זה גם יכול לעזור לכם ללמוד על עצמכם מה אתם אוהבים יותר, איך לנתח תמונות של אחרים ושלכם כדי לשפר את עצמכם וכל זה מעבר לבידור ולחברותא שיש עם צלמים אחרים בקהילה המקומית שלנו או הבינלאומית באינסטגרם מציע לנו.

פורטרט, עיניים וקומפוזיציה

שלי קוטלר — Thu, 25 Feb 2016 06:18:52 +0000

פורטרט, לפי ויקפדיה, דיוקן, צילום או ציור או כל ייצוג אמנותי אחר של אדם. דיוקנאות מציגים לרוב את פלג הגוף העליון ובדרך כלל אינם מקושטים מאוד. מטרתם היא להציג את החזות הכללית של האדם, ולעתים להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו.
אני נורא אוהבת לצלם פורטרטים. המפתח לפורטרט טוב לטעמי הוא המבט. העיניים.
אומרים על העיניים שהן החלונות לנשמה, שהן מלאות הבעה .
העיניים עושות את ההבדל לטעמי.
אם הצלחתי לתפוס נקודת אור בעיניים אני בכלל בשמיים.
לרוב, אני לא אוהבת שמתסכלים לי ישר אל תוך העדשה במכוון, אבל אני בהחלט אוהבת לצלם עיניים, מבטים שונים, אני אוהבת גם הולכת עין ואין כמו תמונה טובה שהעיניים מבריקות בהן
או שנתפס בהן זיק של אור.
לטעמי עיניים הן אחד המפתחות העיקריים בין פורטרט טוב לפורטרט מצויין, כזה שיש לך אליו כצופה תגובה ריגשית, כזאת שמשאירה אותך על התמונה עוד שבריר שנייה יותר להביט בה.
למה זה?
מעבר לכל הקלישאות, העיניים, הן המפתח שלנו לפענוח הבעת הפנים ובהתאמה את הרגש של המצולם. הן הדבר הראשון שאנחנו מחפשים כשאנחנו רואים דמות. קשה מאוד לזייף הבעת פנים אמיתית אותנטית, ולו בשל כמות השרירים הגדולה שיש בפנים שלנו והדרך בה הם מופעלים בהרמוניה לפי תחושותינו.
השרירים שהכי קשה לנו לתפעל באופן מודע ואשר מביעים הכי הרבה מהרגשות שלנו הם השרירים שסביב העיניים שלנו, אותם קימטוטים קטנים של הבעות. תשאירו אותם. לא חייבים לרטש הכל.
יתרה מזאת כשאנחנו מצליחים לתפוס זיק של אור בעיניים של המצולם, זה הופך את אובייקט הצילום שלנו לאנושי, בעל מימד ריגשי שאנחנו יכולים לפרש ולפענח, הוא מפסיק להיות תמונת פלקט שטוחה ונוסף לאותו מצולם מימד של עומק. עומק ריגשי שגורם לנו להשאר על התמונה לעוד שבריר שניה.
אבל עיניים הן לא רק השתקפויות של אור, וקמטוטי הבעה.
לפעמים, אמנם מבט ישר וחריף עם פנים קדימה ישר למצלמה ייתן מבט חזק ונוקב, אבל לרוב מבט מעבר לכתף של הצלם ייתן תמונה חזקה לא פחות, יתרה מזאת אני מוצאת לא פעם שכשהמבט כלל לא מופנה קדימה אל המצלמה והצלם שיש לזה ערך רב יותר עבורי כצופה.
הרבה פעמים המקום שאליו הפנים והמבט של המצולם פונים אליו, גם כשהוא לחלוטין מחוץ לפריים הנראה בתמונה מעניין יותר, יוצר מסתורין ומרגיש כמו חלק מסיפור שטרם נפרם מולנו. הופך עבורנו כצופים את התמונה לטובה יותר. יש לזה אפילו שם, קוראים לזה הולכת עין (בעתיד ארחיב על הדרכים השונות שאפשר להשתמש בטכניקה הזאת בבניית קומפוזיציה בתמונות), כשאנחנו מוליכים את הצופה מחלק אחד של התמונה אל חלק אחר בפריים, במקרה הזה אנחנו מתחילים במבט של המצולם ולרוב נמצא עצמנו מיידית מביטים אל המקום או החפץ שהמצולם מביט או פונה לעברו.
לפעמים אפילו העדרן הנראה של העיניים כי הן מוסתרות או מוצלות או פונות להביט במשהו אחר הוא שעושה את התמונה למעולה, כי אנחנו כבני אדם כל כך תלווים ונסמכים על העיניים לשם פענוח הסיטואציות שמולנו, שדווקא כשאנחנו חשים בחוסר הזה, כשמופיע מולנו תמונה שמבקשת מאיתנו עוד שבריר שניה של מבט ועיבוד היא התמונה שנאהב יותר.
יש גם חשיבות לא מעטה למיקום של האובייקט, נושא הצילום שלנו בתוך מסגרת התמונה, אותה תמונה, של אותו אדם שהוא נושא התמונה, תרגיש לנו שונה ולו בשל השטח השלילי של התמונה.
השטח השלילי של התמונה הוא אותו שטח שאינו חלק מנושא התמונה, הוא הרקע של נושא התמונה, הוא יכול להיות בעומק שדה רדוד ומטושטשט בחלקו, הוא יכול להיות מלא בפרטים וחד, אבל הוא לא הנושא, לא העיקר, ואם נשאר בנושא הפוסט, אם האדם שצילמתם פונה במקצת מביט לאחד הצדדים יש הבדל גדול בתחושה שמקבל הצופה אם התמונה נחתכת מיד אחרי הפנים שלו או שיש רווח "מת" של רקע בין הדמות ומסגרת התמונה. העין שלנו כצופים חשה בנוח יותר כשיש לה מרחב כשהיא צופה במבט של אחר, סוג של סיפוק.
להבדיל, אם התחושה שאתם רוצים לעורר בצופה היא תחושה של אי נוחות, רגש צפוף יותר, חוסר מנוחה אפילו, אפשר להשתמש דווקא בחיתוך קרוב מידיי, צפוף כדי לעורר רגש כזה בצופה.
ואחרון. תאורה.
אני מדברת עליה לא מעט.
בצילום פורטרטים, יש לה חשיבות רבה בנתינת הטון בתמונה, בין אם מדובר בדיוקן של ילדים שמחים, צילום רחוב עז מבע של זרים, או עבודה עם תאורה מקצועית והצללות מכוונות לקביעת התחושה שהתמונה תעביר לצופה מהצד.
שימו לב אליה.

שילטו בה.

עשו בה שימוש.

נצלו אותה גם כשהיא נראית קשה.
לא מעט פעמים שומעים צלמים אומרים שיש תאורה רעה, פחות טובה, קשה. אפילו אני אומרת את זה לפעמים.
אבל זה לא נכון.
יש תאורה.
יותר ממנה. פחות ממנה.
אבל כשרוצים, אפשר לחלוטין לעבוד גם עם תאורה מאתגרת ולגרום לה לייצר לנו דמויות בלתי נשכחות.
העיקר אל תתעלמו ממנה.