כאן חוגגים.

אני מוצאת את עצמי שקועה בנושא לא רק בעבודה שלי אלה גם בחיי הפרטיים.

הרבה שיחות עם חברות ואימהות של בנות המחזור של ביתי נסובות סביב הנושא.

מי עושה במועדון, מי אירוע באולם ומי עושה רק משהו מצומצם?

להזמין את כל השכבה רק את הכיתה או קומץ חברות לפעילות משותפת?

מי עושה משהו למשפחה וחברים והאם בבית או במסעדה?

ואולי לדחות  לעונה אחרת במעט את האירוע או להבדיל את טיול בת המצווה.

או לעשות גם טיול בת מצווה וגם אירוע?

הנושא מקיף אותי ואני מוצאת שיש לי נקודת מבט אחרת על הנושא, כי פתאום המקצועי והאישי השנה מתערבבים.

אנחנו כמו שסיפרתי טסות לטיול בנות, מסיבה כרגע לא על הפרק אבל אני לא משוכנעת שההחלטה הזאת סופית בהכרח.

אין תשובה אחת נכונה למה נכון לכולן.

אבל יש לי כמה מסקנות ביניים לגבי איך לקבל החלטות על מה נכון עבורכם.

לדעתי השיח בנושא צריך להתחיל בהחלטה הורית תקציבית.

כמה אתם מוכנים להשקיע בנושא ומה העיקר עבור המשפחה שלכם ומה תפל.

לא הכל חשוב באותה מידה לכל המעורבים, סבא חושב שצריך להזמין את כל החברים והעבודה כי הוא גאה נורא או "חייב" והנכדה להבדיל תמות מבושה בפורום כזה גדול שבו היא וחבריה יהיו מיעוט,

או להבדיל יש נערות שחולמות על אירוע במועדון עם כל הטקס, זיקוקים, נצנצים וכניסה במרכבה וההורים רק המחשבה על אירוע ראוותי עושה להם פריחה.

כאמור יש משפחות שחשוב להן אירוע משפחתי מורחב ויש כאלו שיחשיבו את זה ככאב ראש מיותר.

יש כאלו שיעדיפו להשקיע את מרצם וכספם בצבירת חוויות משותפות בארץ או בעולם ואחרים המחשבה על מסע ישראלי באבק ללא מזגן יגרום להם לתחושת מחנק.

אין נכון ולא נכון.

שבו בינכם לבין עצמכם והחליטו על תקציב וסדרי עדיפויות.

אני מציעה בראש ובראשונה לחשוב על מה ישמח, אבל באמת ישמח את הבת הפרטית שלכם,

מה יתאים לאופייה ולרצונותיה ואיזה מסגרת תקציב ריאלית נוחה לכם לצורך העניין.

אחרי שעשיתם את זה, קיראו לנערה ושאלו את פיה.

לפעמים תופתעו, לא כולן רוצות אירוע גדול, הרבה יעדיפו משהו אינטימי עם קומץ חברים, או מסיבה כיתתית, ולעיתים דווקא להפך, תהיו בטוחים שהבת הצנועה והביישנית שלכם לא בעניין והיא דווקא תרצה מסיבה גדולה או להבדיל תעדיף טיול בת מצווה או רק בוק ללא מסיבה.

וחלק בניגוד לציפיות דווקא ירצה להיות כמו כולן אחרי ביקור במספר אירועים וישנו את דעתן ממה שאמרו לכם בתחילה.

אנחנו כאמור בחרנו בטיול בנות+בוק (שחלק ממנו כבר צולם וחלק ממנו יצולם בטיול שלנו) בהתאם לרצונה של הבת המצווש הפרטית שלנו אבל כמו שאמרתי קודם העונה התחילה ויש מצב שבגיל 12 היא תתחרט ואולי כן תרצה גם איזה פורמט של מסיבה עם חברות.

אז היו קשובים באמת למה נאמר ומה לא נאמר.

יש כל מיני קומבינציות לציין ולחגוג ואין משהו נכון אבסולוטית לכולן.

הדבר היחיד ששמתי לב שכל מי שעושה אירוע, בין אם בבית, במועדון, מסעדה או באולם היא העובדה שמשום מה כולן בוחרות ללבוש לבן.

לא יודעת למה.

ניחא.

יש רמות שונות של הפקות לעניין,

לא פעם מה שהכי פשוט למראית עין הוא הכי זול (אירוע בבית הוא קצת כמו שיפוץ, אתה יודע עם איזה תקציב אתה מתחיל אבל לא יודע בכמה זה יגמר).

לא בהכרח אירוע באולם הכי מפואר ויקר הוא הכי מוצלח בעיני האורחים בדיעבד.

אני שמה לב בקרב הילדים בסביבתי כי אירוע במועדון הוא הכי נחשק, הילדים חוזרים ממנו נלהבים ומפוצצים אדרנלין,

נראה כי הם מעדיפים אירוע שכזה ועדיף שהמבוגרים בו יהיו בלתי נראים (חפשו מועדון עם חדר  "אקווריום" מבודד מרעש למבוגרים).

יש מועדונים ברמות מחירים שונות אבל נראה כי ההוצאה על אירוע במועדון היא באופן ניכר זולה יותר מהפקה באולם אירועים.

מועדונים שונים מציעים חבילות שונות וערימות של שדרוגים והתאמות, קחו מה שמתאים לכם, אבל אם אחד הרכיבים בחבילה לא לרוחכם בקשו להמיר אותו ברכיב שדרוג אחר.

כמעט תמיד יש מקום לגמישות.

בררו עם הבת שלכם מה היא הייתה רוצה, מה היא חולמת עבור עצמה, לא כולן רוצות לשיר או לרקוד מול כולם. זה לא מובן מאילו.

אותו הדבר דרך אגב בבחירת הצלמת לבוק וסגנון הצילום לאלבום (גם אם קיבלתם צילום בוק בחבילה דרך אגב),

יש נערות שפורחות באלבומים עם הפקת איפור\שיער וחוויית דוגמנית ליום אחד, אחרות ירגישו שלא בעורן וכל הפורים הזה לא יבוא להן בטוב.

חשוב לעשות זיווג נכון בין החלומות שלה והציפיות והגבולות ההוריים שלכם.

שאלות שחשוב לקבל עליהן תשובה,

אם קיבלתם בחבילה צילום בוק בת מצווה או אתם מחפשים עכשיו צלם בעצמכם….

• שאלו מי הצלם, שם+שם משפחה וקישור לעבודות שלו. זה מונע אכזבות שלכם ושלה.  לפעמים תגלו כי הצילום בדיעבד לא עמד בסטנדרט שלכם או בציפיות שלה לחוויה.

• שאלו מה כולל הבוק, והפרידו את העיקר מהתפל, חשוב יותר לדעת (לטעמי), כמה תמונות מעובדות מקבלים (לוודא שכל התמונות באלבום עברו עיבוד אחרת זה מסביר למה המחיר נח מידיי), מה גודל האלבום ? אלבום ענק זה אולי מרשים ונחמד אבל אם יש בו רק 20-30 תמונות באלבום אתם משלמים על גודל ולא על תוכן.
• שאלו איפה מצטלמים, בסטודיו/אולפן או צילומי חוץ או שילוב, וודאו שזה מתאים לציפיות של הילדה. שוב, מהות ותוכן אלו הדברים החשובים.
• שאלו האם הבת שלכם היא המצולמת היחידה באותו יום, לא כולן מצטלמות טוב עם קהל או בסרט נע, לא כולן נהנות מחוויה משותפת עם חברות וחלק אפילו נבוכות לראות אחרות שעשו זאת טוב יותר מהן בסמוך.
• שאלו האם מדובר בצלמת או צלם, כמה החלפות בגדים יהיו (אם בכלל) ואיפה מחליפים בגדים.
• אבל הכי חשוב תנו לילדה לראות עבודה של הצלמת , בבית בשקט, בנחת ובלי לחץ, ולראות, באמת לראות שהיא מתחברת לסגנון ושזה מה שהיא רוצה.

אני כשלעצמי מאמינה שראוי שיהיה ליום הצילומים ערך מוסף,

אני חושבת שזאת יכולה להיות חוויה משפחתית ונשית מעצימה, שתהיה מגבשת יחד עם המלווה שלה ליום,

חשוב לטעמי שביום הצילומים הזה, תהיה התנסות בסביבה בטוחה ומוגנת בביטוי עצמי מול העולם,

משהו שיגרום לה בלהגיש נח בעורה כמו שהיא, יפה. משהו שתהיה גאה בו ותקבל עבורו פרגון מחבריה ומסביבתה,

שתאמר זאת אני: מורכבת, יפה וגאה!

לקביעת יום צילומים

התקשרו עכשיו 052-2429418

השנה הבת מצווש הגיעה אלי הביתה באופן אישי.

כאן חוגגות. אוטוטו אורזות וטסות.

היעד: לונדון.

מתי? בעונה הקרה הכי חמה מוארת ויפה.

אז חשבתי לעצמי כיוון שאני כל כולי בעינייני הנסיעה הקרובה ללונדון,

ונכון שהייתי בעיר הזאת לא מעט פעמים ועדיין לא מיציתי, אבל

הפעם זאת נסיעת בת מצווש, טיול בנות אני והיא.

וכיוון שאני לא היחידה בקלחת הזאת.

ובעוד בנסיעות קודמות נסעתי,

לרב כמעט וללא תכנון מקדים כי אני פשוט אוהבת לחיות את העיר,

הפעם חשוב לי לתכנן כי…בכל זאת…בת מצווש….עם הטינאייג'רית המתחילה שלי ואני רוצה שהכל יזרום פיקס.

אז מסקנות ביניים עד כה…..

• תחקיר. תחקיר. תחקיר. לא של מה יש לעיר להציע (ולא חסר לה) אלה מה הציפיות של הנערה, מה היא אוהבת ובמה היא מתעניינת (כן גם כשזאת נסיעה בהפתעה אפשר לשאול שאלות מנחות שיתנו לכם מושג מה העיקר ומה תפל בעיניה).
• אין שום אתר חובה שבאמת חובה להיות בו. זאת צריכה להיות הנחת המוצא של המסע הזה. יש לכם תקציב וזמן מוגבל, עדיף להנות ממנו בנחת. להכין לו"ז עם עוגן פעילות יומי ולבנות אופציות סביבו, ככה כשבזמן אמת תגלו שמיציתם מהר מקום מסויים או שבא לכם עוד זמן שם אין מה להלחץ. במקרה הזה google map  וגם אפליקציית טריפ אדוויזר הם חברים שלנו. אם זאת לא נסיעת הפתעה תנו לילדות לשבת על זה ולסמן בלבבות כל מה שמוצא חן בעינהן, זה גם סוגר לכם את פינת התחקיר לא רע וגם נותן לכם מושג מה הפוקוס של הטיול יהיה.
• עוד דבר חמוד לעשות הוא לקנות מחברת יפה ולתת להן לרשום כל מה שמעניין אותן, בהמשך תכניסו לשם את הלו"ז כתוב, כרטיסים מודפסים מראש ובסוף כל יום הילדה תוכל לסכם את היום ותשאר לכם מחברת מסע מגניבה להנציח את העיניין.
• בתי קפה וורודים, קינוחים מגניבים וכל מה שנראה מעולה באינסטגרם הולך לנצח כמעט כל אטרקציה היסטורית שתציעו, שתדעו ולא תתאכזבו.
• אפרופו אינסטגרם, קחו מצלמה או טלפון עם מצלמה טובה, דעו לתפעל אותם בצורה סבירה, לא צריך להיות עבד לצילום אבל לימדו לצלם את הילדה ככה שתוכל להשוויץ לחברות, אם החברות לא רואות זה לא קרה.
• צילומי בת מצווש, אפשר לשלב בטיול בתשלום או להבדיל אם אתם יודעים לצלם תמונה סבירה עם מצלמה סבירה (חשוב מצלמה סבירה כי אחרת ההדפסה בהמשך תראה בהתאם) לצלם בעצמכם, לא כל צילומי הבת מצווש צריכים להראות כמו פרסומת למשרד התיירות המקומי העיקר הוא הילדה ולנוסעים בעונת האורות החגיגית יהיו הרבה אופציות מגניבות לצילום, אחר כך תוכלו לבקש ממי שעושה לכם את הבוק לשלב את זה באלבום או לערוך בעצמכם אלבום לצורך העיניין (אני יכולה לכתוב עוד המון על הנושא אבל אפסיק כאן).
• 95% שגם הילדה שהכי פחות מתחברת לקניות תבקש להתרכז בזה (הבת שלי לדוגמא).  הייתרון הגדול הוא שזה קיים וזמין בכל מקום . לא צריך להתרגש. פשוט להחליט מראש על תקציב בזבוזים, הרוב יהיו מרוצות מפיצ'פקעס קטנים, לא יקרים ואופנתיים מעולם התוכן של הגיל הזה. אין מה לתזמן זמן שופינג מטורף עבור זה, הן נהנות בדיוק כמונו מלגלות את הרחובות המגניבים ותצוגות הראווה הקיימות שלא כמו בארץ. בנוסף עשו לעצמכם טובה אם כבר פשטתם על החנויות איתן נסו לא לפשוט על חנויות המותגים המוכרות מהארץ, בשביל זה יש את מגוון קניוני עזריאלי, יש המון אופנה מגניבה וטרנדית בלונדון (חולות נעלים לא לוותר על חנות irregular choice  ברחוב קרנבי).

  

• תמדדו את המעיל שלהן משנה שעברה עכשיו מספיק זמן לפני הטיסה, כדי לוודא שהוא לא קצר עליהן פתאום, אותו דבר לגבי נעלי ההליכה הנוחות יותר שלהן' אחרי קיץ של סנדלים וכפכפים שלא תגלו הפתעות.
• עוד דבר בעיניני נעליים נעלי התעמלות נוחות זה אחלה אבל עם הן נעליים "נושמות" מבד יהיה להן קר. מרגישים את הרוח .זאת טעות שכבר עשיתי ולא אעשה שוב.
• לגבי איך לבנות את היום, יש המון דברים לראות בלונדון ואמנם היא לא קורעת את הרגליים כמו פראג (שרק המחשבה עליה מכאיבה לי שוב ברגליים בגלל הריצוף האיום), אבל תזמנו דברים שגם מאפשרים מנוחה וישיבה, אל תשכחו גם להאכיל אותן כל פרק זמן סביר כדי שלא יתהפכו עליכן מעייפות והתרגשות.
• יהיו דברים שהם מאסט ולא יעניינו אותן בכלל, ותרו מראש או שלבו את זה עם משהו שכן מעניין אותן .
• הן בנות 12, הם מקסימות, ויפות וחכמות ועונות בחזרה אבל עדיין ילדות בעיר זרה, שיחה מקדימה על מה מקובל ומה לא מקובל ימנעו עגמת נפש (התנהלות ברכבת למשל, שמירה על צד ימין במדרגות, מה עושים אם פתאום לא רואות אתכם).
• התאימו את הטיול לרמת האנגלית שלהן.
• התאימו את האטרקציות למזג אויר אחרת תשמעו הרבה קר לי, משעמם לי ומתי הולכים מפה.
• בעוד בטיסות אחרות פחות חשובה לי חברת התעופה, בטיול כזה דווקא חשוב לי, גם בגלל החוויה אבל בעיקר כי חשוב לי ששעות ההמראה והנחיתה יהיו משהו שיהיה נעים ולא קשה ומעייף לה מידיי כי למי יש כח לטינאייג'רית זועפת.
• וטיפ אחרון להגברת ההייפ לקראת הטיול…..אנחנו שמנו אפליקציה\ווידג'ט עם ספירה לאחור בטלפון שלה עם הספירה עד ההמראה.

יאללה תוסיפו טיפים שלכם….

מעניין אתכם שאמשיך לעדכן בנושאי בת מצווש?

עדכנו אותי ואולי זאת תהפוך לסדרת רשומות בדרך לטיול הבת המצווש.

מה בדיוק הקטע עם צילומי תדמית?

איך עושים את זה ולמה לא כל מה שראיתם אצל הקולגות מתאים לכם.

צילומי תדמית.

בדרך כלל כשחושבים על המונח הזה מה שקופץ לראש הוא תמונה מלוטשת, מקצועית,

תמונה של חצי גוף, המצולם עומד לבדו מול המצלמה במבט משמעותי או חצי חיוך עם רקע אחיד (תנו לי להמר שאתם מדמיינים עכשיו רקע שחור, לבן או כחול?).

אז זהו…..ש…..זה נכון לעסקים מסויימים אבל צילומי תדמית הם הרבה יותר מזה והם לא חייבים להיות כאלו.

יתרה מזאת יש עסקים שצילום תדמית שכזה הוא החמצה אדירה עבורם.

בעידן שלנו שהשיווק הוויזואלי הוא משמעותי, לנראות שלנו כעסקים קטנים או גדולים יש משמעות.

בין אם אתם משתמשים במדיה חברתית ככלי לקידום העסק, בין אם אתם משתמשים באתר האינטרנט שלכם או אפילו אם אתם נשענים על פרסום מודפס.

לדרך בה אתם מציגים את עצמכם יש משמעות.

ואני רוצה לדבר קצת על הדרך לבחור את הסגנון הרלוונטי לכם בצילום והצגת העסק שלכם,

אני חושבת שזה משמעותי לא רק עבור עסקים גדולים אלה דווקא אפילו יותר עבור עסקים ונותני שירות קטנים יחסית או בתחילת דרכם.

קודם כל ולפני שניגשים לצילומי תדמית כי אמרו לכם שאתם חייבים כאלו.

אני מציעה לשבת ולחשוב ולהכין רשימה אפילו.

כשמגיע אלי לקוח או לקוחה לצילומי תדמית אני מבקשת מהם שנכין "שעורי בית"

ונאפיין כמה דברים.

• אני מבקשת שיספרו לי על העסק ועל עצמם.
• אני מבקשת שיספרו לי על הלקוחות הקיימים שלהם, מה מאפיין אותם? האם מדובר באנשים מתחום מסויים ומוגדר או שפלח השוק שהם פונים אליו מגוון?
• איך מערכות היחסים שלהם עם הלקוחות, האם מדובר בעסק שנשען על לקוחות חוזרים? האם מדובר בשירות שלקוח ייקח לעצמו לעיתים רחוקות ואין צורך בביקור חוזר?
• אני מבקשת לדעת מה המין השולט של לקוחות העסק כרגע ואפילו מה הגילאים של הלקוחות/

אחרי שאפיינו את הקיים, את מה שיש כבר, אני מבקשת לאפיין יחד איתם את הרצוי, את המקום אליו ירצו לקחת את העסק או השירות שלהם.

לפעמים תמונות יכולות להיות מעולות, לספר עליכם דברים נהדרים, להלל את המוצר שלכם אבל לפספס לחלוטין את קהל היעד שלכם, ולכן חשוב לאפיין את המטרות באופן ברור ואת הלקוחות באופן ברור אפילו יותר.

יתרה מזאת אם כבר הגעתם לשלב בו אתם פונים לצילומי תדמית, חשוב לחשוב עוד קצת קדימה ולתכנן את צעדיכם,

האם אתם רוצים רק תמונות עבור הכנס הקרוב שבו תשתתפו? האם חשוב לכם תמונות יפות של העסק  או החנות עבור ידיעון הפרסומת שתוציאו?

לכל זה יש משמעות בבחירת סגנון הצילום שתבחרו (בסטודיו? בבית העסק? או במקום אחר שרלוונטי למסר שלכם).

אני תמיד ממליצה למצולמים שלי אם כבר הגיעו עד אלי, פינו את הזמן, השקיעו את הממון בצילומי תדמית,

שישקיעו מחשבה כמה חודשים קדימה ויגדירו לעצמם יעדים שבהם הם הולכים להשתמש בצילומים, בין אם בפוסט מידע שבועי בניוזלטר או בפייסבוק,

ובין אם את בעלת עסק או בלוגרית שנשענת על עדכון קבוע באינסטגרם וצריכה מאגר תמונות לשאוב מהם כדי ללוות את הפוסטים שלך.

חשוב לאפיין את כמות המסרים שתרצו להעביר בתקופה הרוולנטית כדי שלא תצאו מיום הצילומים בתחושת פספוס שחבל שלא עשינו ככה או אחרת בנוסף לכל מה שכן עשינו.

אחרי שדיברנו על כמות, בו נדבר על איכות, בו נדבר על אפיון.

למסרים שאתם רוצים להעביר יש ערך אבל….יש המון דרכים להעביר את המסרים שלכם,

אנחנו חייבים לא רק לייצר תמונות יפות אנחנו חייבים לייצר תמונות אפקטיביות עבור קהל היעד שלכם.

חשוב לי שהמצולמים שלי יזכרו שלא תמיד נכון לחשוב על עצמם כעל הלקוח הפוטנציאלי של העסק שלהם.

חשוב להפריד בין ההזדהות שלנו עם הלקוחות והעסק שלנו שיקר לנו, לבין העובדה שלרוב יש הבדלים, לעיתים קלים לפעמים משמעותיים, אבל הם קיימים וחייבים להתייחס אליהם.

אנחנו לא הלקוח הפוטנציאלי של העסק שלנו ואנחנו חייבים לכבד אותו ולנסות לשווק ללקוח שלנו כמו שהוא היה רוצה שישווקו לו ולא כמו שאנחנו היינו רוצים שישווקו לנו.

חשוב לי שהמצולמים שלי ואני נערוך רשימה מסודרת של דברים ש"אסור לפספס" עבור יום הצילומים שלנו כדי שתהווה את השלד הבסיסי עבור יום הצילומים,

בין אם מדובר ברשימת תרגילי כושר ספציפיים, או רשימת החלפות בגדים או אפילו רשימת "מסרים" שצריך לתרגם לאימאג'ים.

הרשימה הזאת עוזרת לי ולהם לא להיסחף ביום הצילומים אחר רעיון מדליק שהתפתח ביום הצילומים ולשכוח את העיקר,

כך מרוויחים גם את האפשרות לפתח רעיונות חדשים במהלך היום אבל גם לא לשכוח למה הגענו לפה מלכתחילה.

כל אלו עוזרים לנו לבנות ביחד יום צילום אפקטיבי, יום צילום שהכל תוכנן בו בקפידה מהמיקום בו נצטלם,

הצבעים שנבחר לאפיין את התמונות בהן ושיתאימו עבור המותג שלכם (בין אם בבחירות בפועל של בגדים ואיפור ובין אם בבחירות העריכה של התמונות אחר כך)

ועד ההגדרות של איזה תוצרים תקבלו לידיכם וכמה מהם כך שיוכלו לשמש אתכם בצורה מיטבית לאורך תקופת הזמן שתגדירו.

בחרתי לשתף כאן תמונות שצילמתי עבור מאי  שפר וספיר תורג'מן, מאמנות כושר,

הן נועדו להראות איך אפשר לשווק בדרכים שונות את אותו עסק עבור קהלים שונים רק ע"י שימוש בעולמות דימויים ויזואליים נבדלים.

בעבודה עם מאי וספיר איפיינו יחד את קהלי היעד שלהן,

הן השחיזו את המסרים שלהן היטב והכינו שעורי בית עוד לפני שנפגשנו ויש להן לא מעט חומר שהן חשבו קדימה שירצו להעביר אל לקוחותיהן כחלק מהשירות הנהדר שהן מציעות.

יש להן תכנית ברורה וסדורה שהולכת להתגלות במהלך השנה הקרובה.

אבל עדיין כשנפגשנו ושוחחנו עוד לפני יום הצילומים שלנו, גילינו כי יש להן כמה סוגי קהלי יעד, שהדרך לפרסם עבורם צריכה להבדל לעיתים מבחינת הדימויים הויזואליים כדי להיות אפקטיבית.

מחד יש להן קהל יעד שיתחבר טוב יותר לדימויי אנרגיה וכח, צבעים עזים וחדים.

רצינו תמונות של עשייה בועטת, תמונות שיראו את הדרך אל המטרה הנכספת.

מאידך רצינו שהתמונות יצולמו במקום נגיש, מוכר ולא מאיים.

בחרנו ללוקיישן הראשון שלנו פארק, גינה ציבורית יפה ונגישה מהסוג שמוכר לרובנו.

התמונות הללו ידברו היטב לסוג הלקוחות שכבר מתחבר לעולם הכושר והבריאות.

התמונות הללו מדברות היטב את המסר שהן רוצות להעביר ומתאימות לפלח השוק הגברי והנשי אותו  הן רוצות להגביר וחשוב מכך לשמר במסרים שלהן.

אלו תמונות חדורות מטרה.

מאידך יש פלח שוק שלם שתמונות כאלה, הגם יהיו מאוד יפות ומוערכות על ידו,

תמונות כאלו יפספסו את המטרה עבורו כי הן מאיימות עבור אלו שטרם נכנסו לעולם הכושר או נמצאים רק בתחילתו של המסע שלהם.

ולכן בחרנו לצאת ללוקיישן שני רגוע יותר, בחרנו בגדים בצבעים שיתאימו ללוקיישן השני וישדרו נגישות וכמובן שידבררו את המסרים שהן רוצות להעביר.

מסרים רכים יותר, מסרים של חברות, התמדה, כושר ובריאות כדרך חיים כוללת ומקיפה.

תמונות אלו נועדו לתת השראה.

התמונות הללו פונות בנעימות לקהל נשי יותר, הן מיועדות לקהל לקוחות פוטנציאלי שעוד לא נכנס לעולם הכושר ויש לו חששות,

שרוצה להכיר את המאמנות, את האני מאמין שלהן שרוצה לחוש את העסק ולבטוח בו ברמה ריגשית יותר.

כאן בחרנו פלטת צבעים רכה יותר, צילמנו גם כאן מגוון תרגילי אימון שונים מעולם הכושר והאימון האישי.

ומראש בחרתי תוך התייעצות עימן בפלטת צבעים טיבעית , בחרנו לצלם תמונות נגישות יותר,

מחוייכות יותר.

חשוב לזכור שלפלחי שוק שונים יש טעמים אסטתיים שונים והדרך להניע אותם לפעולה דורשת אסטרטגיות שונות.

בעוד מי שכבר בחר לפעול ישמח לקבל דימויים של פעולה, יתחבר לתמונות חדות, לצבעים עזים ולתמונות שהרגשות המובעים בהם יהיו חמורי סבר יותר ורציניים יותר.

כאלו שקל יהיה לו להזדהות איתם כי הוא כבר החליט לפעול ודימויים כאלו יחזקו את נחישותו בצדקת בחירתו.

מי שטרם בחר לפעול, ישמח ויתחבר בקלות יותר לדימויים רכים ולא מאיימים שמעודדים אותו בנעימות לבחור בדרך של פעולה,

כך שירגיש נעים עם הבחירה הלא פשוטה לפעול את הפעולה שאתם מבקשים מהלקוח שלכם בבחירתו בכם ובשירות שלכם.

מקווה שהצלחתי להעביר את הנקודה.

לשאלות, התייעצות וקביעת סט אישי עבורך

אני במרחק שיחת טלפון אחת.

הפייסבוק של מאי שפר מאמנת כושר

הפייסבוק של ספיר תורג'מן

היתה שנה מטורפת, המון עבודה, ובעקבותיה עייפות וכמה פציעות שנטרלו אותי לתקופה לא קצרה.

אבל גם הרבה דברים טובים.

עכשיו כשסיימנו עם החגים והחופשות לתקופה, אני רוצה לספר לכם על פעילות מקסימה שהשתתפתי בה עם בכורתי לרגל חגיגות יום ההולדת שלה, ועל הדרך גם להסביר איך תיעדתי את העיניין.

השבוע הצטרפנו לסדנת הכנת סבונים לאמהות וילדים (כן זה לא רק לבנות וגם סבתות נחשבות לאמהות) במפעל מיידלע של הילה דורון המקסימה ביבנה.

הגענו בבוקר וכבר בכניסה לחנות קיבל את פנינו ניחוח נהדר ומזמין וחדר מעוצב ויפיפיה שהעלה בקרב הבנות את מפלס ההתרגשות לקראת הסדנא שעמדנו לקחת בה חלק.

משם עברנו לחדר הסדנא, מין מטבח גדול לרוקחות סבונים עם דלת חלון שממלאת את החדר באור נפלא (מה גם שמאתגר לצילום בשל בעיות אפשריות במדידת האור).

הילה התגלתה כאישיות לבבית ביותר עם המון סבלנות לשאלות הילדים והמבוגרים, היא הסבירה על ההיסטוריה שלה ותהליכי הכנת סבונים בעבודת יד ובמה הם נבדלים מהסבונים האחרים שאנחנו מכירים, ובעיקר נשקף כמה היא אוהבת ושמחה וכמה מדבקת השמחה הזאת של היצירה שלה ונדבקה בכל הנוכחים.

לי כאמא וצלמת תמיד יש התלבטות בבואי לפעילות עם המשפחה איך מחד להשתתף השתתפות מלאה ולהיות נוכחת ברגע מחד ומצד שני איך לשלב בזה גם תיעוד של המתרחש בלי לגלות שבחרתי צד אחד ונבצרתי מהרגע בעודו קורה או האם לוותר לחלוטין על התיעוד.

אני מוצאת שזה עיניין של איזון.

לא פעם אני אבחר לוותר על התיעוד כדי להיות נוכחת ברגע ולא פעם (או פעמיים אפילו) מה שיקרה יהיה הפוך ואהיה עסוקה בתיעוד עד שלא אקח חלק משמעותי בפעילות.

אני ממליצה תמיד לקחת את המצלמה איתכם אבל להגביל את עצמכם למקטעי צילום קצרים, חלק ניכר מפעולת הצילום מבחינתי קורה עוד לפני שהרמתי את המצלמה, כשאני בונה את הפריים, כלומר אני מגיעה, בוחנת מה קורה סביבי ובוחרת מראש מה נראה מעניין ואיזה זווית תהיה מעניינת, ואז אני זוכרת את זה ושמה בצד.

ברגעים מתאימים, אני בוחרת הפסקות קצרות מאוד עבור פעולת התיעוד עצמה (ממש דקות בודדות) ומוציאה לפועל ואז שוב מניחה את המצלמה בצד וחוזרת להשתתף בפעילות למרות הפיתוי להמשיך לתעד עד שייצא בול מה שרציתי. אבל יש פה עיניין של איזון. חשוב שתהיו חלק מהזיכרון המשפחתי שאתם יוצרים ולא רק הצופים מהצד שמתעדים אותו.

כשהגענו אל הסדנא שמתי לב שיש דלת זכוכית\חלון גדול ומאיר ישר מאחורי הנקודה בה הילה הדריכה אותנו, ידעתי שזה יהווה בעיה עבורי, אם אצלם ללא מחשבה מקדימה ורק אכוון את המצלמה לעברה, בגלל האור הגדול מאחוריה היא תצא כצללית כהה כנגד האור האחורי החזק.

אז בבואי לצלם אותה עשיתי את מדידת האור מנקודה כהה יותר ואז הרמתי את המצלמה וצילמתי(כלומר כיוונתי את המצלמה לנקודה כהה יותר על אותו קו שהנושא שלי נמצא בו, לחצתי חצי לחיצה על ההדק כדי למדוד את האור ואז הרמתי את המצלמה וצילמתי) וכך שמרתי על הצבעים הנהדרים, ככה גם קיבלתי תמונה מאוד בהירה ושמחה.

דבר נוסף כיוון שחשוב היה לי לצלם כך שהתיעוד יספר סיפור, בחרתי לצלם מקטעים מסויימים שמתעדים את הפעילות עצמה והתוצרים ולא רק את האנשים כמכלול מלא.

כיוון שהנושא היה סבונים עם צבעים שמחים היה חשוב לי להעביר את התחושה הזאת גם בתמונות.

רציתי תמונות בהירות ושמחות, עבור זה הגדלתי את החשיפה, פתחתי צמצם רחב ואפילו בנקודה או שתיים בחרתי לעבוד בפיצוי חשיפה חיובי  (במצלמות רפלקס יש אפשרות בעצם לבחור להבהיר את התמונה כבר בשלב הצילום אני ממליצה לשחק עם פיצוי חשיפה חיובי ברמת של שליש או שניים אין סיבה בחדר רגיל לעלות לסטופ שלם או יותר) שיגרום ללבן לבהוק יותר כנגד הצבעים הנהדרים שעבדנו איתם.

ההחלטות הללו הוכיחו את עצמן בגדול מצד אחד ההתרכזות בפרטים הקטנים ועומק השדה הרדוד בגלל הצמצם הפתוח הדגיש את האלמנטים בסיפור הסדנא שלנו, מאידך הצבעים בהקו במיוחד כמו שנתפסו בעין האנושית שלנו

וההדגישו את האווירה המיוחדת ששרתה בסדנא.

והכי חשוב הכנו המון סבונים, הילדה הכריזה שהיה לה כיף, הצטיידנו בחנות הנהדרת בערכה ליצירת סבונים בבית וחזרנו עם המון סבונים מבושמים והחדרים בבית שלנו מעולם לא הריחו כל כך טוב.

כאמא, אני מוצאת את עצמי לא פעם נפעמת מול תמונות שאין שום דרך לביים, כאלו שמתעדות רגע אחד תלוי באויר ובלתי ניתן לשחזור.

לפעמים זאת תמונת אקשן מטורפת עם צירוף מקרים חד פעמי, לפעמים אלו רגעים סנטימנטליים.

המשותף לסיטואציות האלו הן שהן אמיתיות, קורות ברגע ובעיקר לא כאלו שבאמת אפשר לשחזר באותה רמת הצלחה, בין אם אלו קשורים לנסיבות, לקומפוזיציה, לתנועה או לרגש שמניע אותן.

אז נכון, לא פעם אפשר לייצר פריימים מפעימים בתכנון מקדים, העמדה נכונה  ובלתי מורגשת עבור האובייקטים שלנו.

אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק.

אז איך עושים את זה?

התשובה היא כמו בהרבה דברים אחרים האמורים בבני אדם, היא הקשבה. שיעורי בית. איבחון והבחנה מהירה במה שמתפתח מולנו.

נתחיל בציוד.

קודם כל תדאגו שיהיה זמין.

ולא רק זמין, תדאגו תמיד בסוף כל שימוש לטעון את הסוללה של המצלמה ולנקות את הכרטיס מהתמונות (שגיביתם כן?) ככה תמיד היא מוכנה לפעולה.

אני מציעה שכשאתם חוזרים הביתה כוונו את הפרמטרים למצב האופטימלי למצב בית, וכשאתם מטיילים לפני שאתם יוצאים אל הפעילות (יצאתם מהמכונית? תכינו את הפרמטרים של המצלמה וכבו אותה עד שתהיה לה סיבה להצטרף למסיבה) כוונו את המצלמה שוב לפי הפרמטרים הרלוונטיים למה שצפוי קרות לפניכם. כלומר, אם הילדים משתוללים, אתם בטיול וכולם נהנים, הכל מואר והחיים מחיייכים העבירו את המצלמה למצב TV על מהירות תריס גבוהה יחסית, אולי אפילו כדאי שתכוונו את הפוקוס למצב סרבו שיאפשר צילום מהיר, עוקב וממוקד של הילדים המתרוצצים למשל, ככה המצלמה מוכנה לצילום במקרה שמשהו מעניין מתפתח לפניכם.

וכשאתם מגיעים הביתה, אני ממליצה אחרי שטענתם את הסוללה מחדש וניקיתם את כרטיס הזיכרון, עשו לעצמכם הרגל להעביר את המצלמה למצב שיתאים לתאורה בבית, בין אם זה לכוון את המצלמה למצב חצי אוטומטי עם העדפה לצמצם רחב ככל האפשר או מצב אוטומטי אחר שרלוונטי במצלמה שלכם. ככה כשהילדים ישחקו בשקט (מידיי?) בפינת חדר תוכלו להתגנב אליהם ולתפוס בזריזות רגע שלא יחזור בלי להתברבר בבחירת פרמטרים בלי להסתכן שהתמונה תצא לא בפוקוס, עם מעט מידיי אור או מטושטשת.

איך בעצם אפשר לצלם תמונות מדהימות של דברים כשהם קורים?

פה בעצם נכנסת ההיכרות שלכם עם המצולמים מחד והיכולת לשכם לחזות את העתיד.

כיוון שבמקרים כאלו, בעיקר בצילומים משפחתיים, אנחנו מכירים את האנשים, את הילדים שלנו, אנחנו, אם בעצם נחשוב על זה טוב, יודעים שיש פעולות מסויימות שמקדימות לרגעי הזהב, אנחנו יודעים למשל שכשהילדים מתחילים להיות מעצבנים וקצרי רוח בדרך כלל זה הזמן להאכיל אותם, אותו דבר גם כשמחפשים רגעי זהב של פעילויות, נצלו את העובדה שאתם מכירים את הנפשות הפועלות ותגלו שנורא קל לחזות את הצעד הבא של המצולמים שלנו.

לפעמים אלו ניסיונות של האחים הקטנים או של כלל הילדים לחקות פעילות של בוגר מהם (מי הולך עקב בצד אגודל על בול עץ בחורשה? או תמונה דווקא של אבא מעופף בעוד מדגים תעופת פרפרים) , בין אם אתם יודעים שבעוד שניה בדיוק אמא של… תוציא את שקית החטיפים וכל הילדים ירוצו אליה, ובין אם הילדים מתחילים משחק או תרגילים שאתם משוכנעים שיגמר בזה שמישהו יפגע, אתם כהורים יודעים בדיוק מתי להזהיר אותם ולבקש מהם להפסיק, אתם בין כה קשובים כבר למה שקורה, זה הזמן להרים את המצלמה עד אותה נקודה (או לוודא שיש עוד מבוגר מלבדכם שישיגיח גם הוא בזמן שאתם מנצלים את הרגע.

לא מאוד קשה לראות את הפעילויות שלנו כערימה גדולה של סיבה ותוצאות סבירות אפשריות.

מרגע שאתם מתחילים לחשוב בדרך הזאת, אתם יכולים למצב את עצמכם ואת המצלמה במקום הנכון בזמן הנכון ורק לחכות שהמציאות תתפתח לפניכם.

זאת אומרת יצאתם לפיקניק בצל השקדיות או טיפסתם על גבעת כלניות, רק הגיוני לצפות שלכל "הלוך" יש "חזור" אז אם תמצאו נקודה מתוקה לתצפת יש סיכוי שהחבר'ה ירוצו חזרה אליכם, אם תשבו נמוך או תשכבו בסמוך למסלול הריצה שלהם יש סיכוי לא רע שמישהו יזנק מעליכם,

ואם אתם יודעים מה עומד להגיע, אין מניעה ללהיות במקום הנכון עם המצלמה ולתפוס את הרגע החד פעמי בעודו הוא קורה ובלי לבקש טובות מאף אחד.

בדיוק כמו שאם אתם כמוני, אמא שנשכבה בנוחות על הדשא עם המצלמה ביד (בדרך כלל כדי לבחון מה היה לנו עד כה),לא יהיה זה לא הגיוני לצפות שילד אחד לפחות, אם לא שני הילדים שלי ואחיינית אחת, לא יוכלו לתת לדבר כזה להתקיים וישר יקפוץ מעלי לוודא שאני לא חשה בנח מידיי.

ובסופו של יום יש גם עיניין של מזל.

אבל לא מזיק לעזור ככל האפשר למזל ולהיות שם לתפוס את הרגע כשהוא מתרחש.

"עם שלג צח ראשו בערפל….."  משינה.

השיר מתנגן לי בראש ולא באמת קשור לנושא הפוסט בשום דרך.

הגיע חורף. נעשה קר. שלג ראשון ירד כבר בחרמון. קטינא חגגה תשע חורפים ושבה והזכירה

כי היא כבר בת תשע ועוד לא ראתה שלג, לא הכינה כדורים ממנו, לא בנתה איש שלג ועוד רשימה של דברים שטרם הספיקה לעשות עד גיל תשע ומערבים שלג.

אז השנה כיוון שהדברים קרו יחד עם יום הולדתה, אתר החרמון נפתח ללא תשלום (אל תדאגו, הארנק שלכם לא ירגיש מלא מידיי, על הרכבל עדיין צריך לשלם), הפגנו ספונטניות, הזמנתי צימר מקסים במג'דל שמס לסופשבוע, כך שבמקרה שהאתר יסגר בגלל מזג האויר עדיין נזכה לקצת שלג ביישוב הכי קרוב שיש.

והתחלתי לנסות להבין מה לקחת איתי. מעבר לביגוד החם והדברים המובנים מאליהם.

באמת, באמת, התקשיתי להחליט איזה מצלמה ואילו עדשות לקחת. בסוף החלטתי להשאיר את הציוד המיקצועי הכבד בבית ולקחתי את מצלמת הקרופ הנאמנה שלי שאיתה הרומן שלי עם צילום התחיל.

כדי להחליט אילו עדשות לקחת, הייתי צריכה לתכנן את מסלול הטיול שלנו, כיוון שגם תיכננו עצירה וסיור מגניב באגמון החולה ולא רק שלג, בחרתי לקחת שתי עדשות נפרדות אחת בטווח 24-70 מ"מ והשניה 70-200 מ"מ (ציפורים, חיות רחוקות אתם יודעים). תכלס עדשת כלבויניק בטווח 18-200 תעשה לכם את העבודה לכל הטיול (שלי יצאה לגמלאות אז נשארה בבית).

אבל אם אתם כמוני ולא בא לכם או אין לכם עדשת כלבו ארוכה, גם טווח זום קצר יעשה את העבודה, אין המון מרחב לילדים לברוח מכם בין כה, רוב הזמן עבדתי עם הטווח הקצר של העדשה שלקחתי.

לפני היציאה הכנתי קצת שיעורי בית על בעיות שעלולות לצוץ כשמצלמים בשלג ובקור ויצאנו לדרך.

אז מה בעצם אתם צריכים לדעת כדי לצלם בשלג הישראלי שלנו?

יש לקחת כמה דברים בחשבון, הדבר הראשון הוא שמים הם לא חברים טובים של מצלמות, אז שמרו על המצלמה.

דבר שני קור ומעבר מחום לקור ולהפך עלול לצור התעבות על העדשה, אז קחו איתכם מטלית ניקוי משקפיים, לא שרוול, לא נייר, בטח לא לנשוף על העדשה כדי לנקות אותה (לנשוף אדים על העדשה יכול לגרום בטמפ' נמוכות לכך שיווצר קרח על העדשה). מטלית של המשקפיים. מיקרופייבר עדיף.

בגלל המעבר מחום לקור ולהפך, עדיף שהמצלמה תהיה עם מכסה עדשה סגור ועדיף בתוך תיק מבודד כשהיא לא בשימוש, המקפידים ישימו אותה גם בתוך שקית, בדיוק כמו כשמכניסים דג לאקווריום צריך לתת למצלמה להתרגל בהדרגה לשינויי הטמפ'.

ביננו. בטיול הנוכחי לחרמון לא נתקלתי בבעיה הזאת.

עוד דבר לתת עליו את הדעת הוא שחיי הסוללות בקור מתקצרים, אז כדאי לקחת סוללה נוספת או במידה ונראה שנגמרה קצת לחמם אותה קצת בכיס ולגלות שהיא חזרה לתחייה.

אבל בוא נדבר תכל'ס, באנו לשחק ולצלם, מה באמת חשוב לדעת כשנמצאים שם כדי שתצא תמונה טובה?

הדבר הראשון שתשימו לב אליו הוא שקשה לצלם עם כפפות מלאות. קר מידיי להיות בלי כפפות וכמעט בלתי אפשרי לצלם עם כפפות, כפתורים קטנים, אצבעות גדולות מידיי ונטולות רגישות. הפתרון הקלאסי בעיני הוא כפפות שהאצבעות בהן גלויות ויש להן חלק נוסף שאפשר להלביש את כף היד במלואה כשלא מצלמים. נכס. אל תסעו לצלם בקור בלעדיהן.

הדבר השני שתשימו לב אליו, הוא שהתמונות הראשונות שתצלמו אם תשאירו את המצלמה על אוטומט יראו לכן אפורות, השלג לא יראה צחור ולבן, הדמויות שתצלמו להבדיל יראו כהות מידיי והצבעים לא יראו חיים כמו שהם היו באמת. למה זה? ויותר חשוב איך לא חוזרים הביתה עם תמונות כאלה?

הסיבה שזה כך, היא בגלל מדידת האור. כל הלבן הזה מבלבל את המצלמה.

המצלמה רואה את כל הלבן הזה, כל החזרי האור האלה מבלבלים אותה והיא, כלומר המחשב שלה רוצה להכהות את התמונה כדי שלא תשרף. אבל מה אנחנו אשמים?

אז יש כמה דרכים להתמודד עם הבעיה והכל תלוי במה אתם רוצים להשיג, אפשר לשחק ולבחור איזון חשיפה באופן ידני, במקום אחד קראתי שאיזון חשיפה ידני נחמד לבחירה במצבי שלג הוא WB של פלורסנט או פלאש, לא ניסיתי.

אפשרות אחרת , אתם יכולים לשחק עם פיצוי החשיפה לכיוון השלילי שלו, וכך אתם שומרים על המרקם של השלג ואחר כך בעריכה בבית אתם כבר יכולים לעשות החלטות לגבי הצבעים, ואילו חלקים להאיר יותר או פחות.

אישית אני בחרתי בדרך השלישית, אמנם אני לא מפחדת מעריכה בבית, אבל זה טיול משפחתי, אין לי צורך להיות יצירתית מידיי, מה שחשוב לי שהרקע יהיה לבן ושלגי ובעיקר שהמשפחה שלי תצטלם יפה וברור, הם העיקר. ובשביל זה המציאו את פיצוי החשיפה החיובי.

כשהגעתי למקום צילמתי צמד תמונות מבחן בפורמט הסטנדרטי שלי, בחנתי את נקודת ההתחלה של הצבעים שלי, ואז העליתי את פיצוי החשיפה החיובי שלי עד שהגעתי למקום שהרגשתי שהצבעים של נושא הצילום שלי, מושלמים,  במקרה שלי זה היה פיצוי חשיפה של סטופ ושני שליש, כלומר2/3 1+  , אם כי כששינינו קצת את המיקום הורדתי את פיצוי החשיפה החיובי רק ל1+.

הסיכון בהעלאת פיצוי החשיפה לכיוון החיובי, הוא שמסתכנים בלשרוף חלק מהשלג בתמונה, ובכך לאבד קצת פרטים ובעיקר טקסטורה של השלג. אבל אם בוחרים פיצוי חשיפה במקום הצילום לפי התאורה ותנאי השטח זה לא סיכון גדול במיוחד כשמצלמים את המשפחה.

מה עוד….

כמו ששמתם לב הפוסט מעוטר בצילומים מהטיול שלנו, ונראה שאנחנו מצאנו איזה נקודה מבודדת וסודית. לא כך.

הסוד הוא כמובן לבחור מה לצלם ומה לא בשטח, בעצם לערוך תוך כדי צילום מה יכנס לתמונה, מה לא ובעיקר מי לא, כי הבת דודה של החבר'ה במזחלת ליד לא באמת צריכה להיות בפריים שלנו.

ביחרו מקום שבו אתם לא מוקפים מכל עבר ואז הרקע לתמונה לא יהיה מלא בזרים, זה אומר שאתם כצלמים עומדים בין קהל המבקרים לבין המצולמים שלכם.

אפשר כמובן גם לצלם בזוית מלמעלה ואז המצולמים שלכם עסוקים בשלהם ומוקפים בשלג ולא באנשים אחרים בתמונה.

מרגישה מיותר לציין אבל שלג צהוב זה לא טוב. לא בכלל ולא לצילומים. חפשו חלקה נקייה משאריות בוץ. שלג רך וטרי הכי טוב, איפה שיש פחות עקבות רגליים של מי שהיה שם לפניכם יותר טוב. גם קל יותר ליצור בו כדורי שלג.

עוד במלחקת הדברים המיותרים, אם אתם כמוני אוטומטית כורעים על הברך ונשכבים על הקרקע בשביל תמונה טובה, דעו לכם תקומו רטובים.

נעליים טובות, לא רק נעליים חמות\מגפיים אלה ממש נעליים טובות כאלו שהסוליה שלהם לא חלקה תעזור לכם באזורים החלקים שהפכו לקרח לא ליפול, מבאס ליפול, מבאס יותר לבלום עם המצלמה או חלילה אחד הילדים.

זה בגדול על צילום בחרמון הישראלי. בחורף הישראלי. עם שלג ישראלי.

סעו תהנו.

נ.ב.

ממליצה בחום על הצימרים שהיינו בהם הפעם, מקסים. ולשם שינוי נראה בול כמו בתמונות.

יש משהו נורא ארצי בצילום ספורט, נורא מספק להצליח לצוד את הניואנסים הקטנים והפרועים של האדרנלין של ספורטאים.

תכלס לצוד ספורטאים עם המצלמה הוא סוג של ספורט בפני עצמו, הוא דורש הסתגלות מהירה, ראיית הנולד, ריכוז מוחלט במה שקורה לפניך, ולא פעם גמישות וזריזות פיזית וזה לפני שנתחיל לדבר על כובדה של עדשת זום טובה שדורשת כח, יציבות וסיבולת, במיוחד אם מתכננים לצלם פעילות לא קצרה.

ועל כל זה יש להוסיף ולדבר על הקשיים הטכניים בשטח או על הצרכים המיוחדים של המצלמה ואיך לוודא שמה שמקבלים באמת יצא חד, ברור ומרשים.

כשרוצים לצלם ספורטאים נתקלים בכל מיני בעיות ואפשר להתמודד איתן בכל מיני דרכים, לעבור לוידאו דרך אגב היא לא אופציה מרשימה בעיני.

בין אם מצלמים ספורט קבוצתי ובין אם מצלמים אתלטים או אפילו גולשי גלים, הרבה פעמים תגלו שהמכשול הראשון שלכם בדרך לצילום הוא היכולת שלכם להתקרב אל מרכז האקשן כמו שצריך.

לפעמים זה כי אובייקט הצילום שלכם פשוט נמצא רחוק בים ואתם על החוף, לפעמים זה כי אתם יושבים ביציע יחד עם הקהל, אבל לפעמים גם כשאתם ממש על המגרש תגלו שההתרחשות רחוקה מכם. כאן נכנסת העדשה. עדשת זום טובה עושה את ההבדל. תלוי בספורט ותלוי איפה אתם ממוקמים אבל עדשת זום של מינימום 200 מ"מ (ואם אפשר יותר) תקח אתכם רחוק. וכמובן נסו להכנס כמה שיותר קרוב. פיזית.

דרך טובה נוספת אחר כך בבית להוציא את המקסימום מתמונה, היא לעשות לה קרופ. לחתוך, לחתוך, לחתוך. להוציא בעריכה את כל הדשא (למשל) ולחתוך את התמונה כך שההתרחשות המעניינת באמת תמלא את כל הפריים. כך תשלטו בחווית הצפייה בתמונה ותעזרו לעין של הצופים להתמקד בעיקר בלי צורך לחפש מה בדיוק קורה שם.

אחד הדברים הכי מתסכלים בצילום ספורט הוא להגיע הבייתה ולגלות שהתמונות אפעסס…כמעט. ליד. לא בפוקוס. נמרחות. מגורענות נורא. כמעט טובות.

כצלמים, צילום של פעילות מהירה, בתנאי תאורה פחות מאופטימליים מוליד לא מעט תסכולים, כשבאים לצלם ספורט כמעט בלתי אפשרי לטעמי לצלם במצב אוטומט. לא בשביל תמונה טובה.

גם לא במצב חצי אוטומטי של העדפה לתריס או לצמצם. בשביל תמונה ממש טובה. צריך לעבור לתפריט הידני. כשהתתרחשויות מולי מאוד מהירות, אני מצלמת במהירות גבוהה, לא מפחדת לעלות למהירות אפילו של 2000, פותחת צמצם רחב ככל שאני צריכה (בצילומים בשעות הדמדומים למשל,או באולם חשוך יחסית אפילו הורדתי לצמצם 2.8),לגבי הiso …אני לא מפחדת מאיזו גבוה. יש כלי לתיקון הגרעיניות כשמצלמים במצב raw בתכנת לייטרום ואני בהחלט חברה שלו. במצלמת הקרופ שלי מבחינתי אפשר להרשות לאיזו לעלות אפילו ל6400 במצלמת הפול פריים הנהדרת שלי אני משאירה את העיניין הזה על אוטומט, היא אוכלת איזו גבוה בלי מלח.

ועכשיו לנושא הפוקוס. הספורטאים לא מחכים לכם. ואלא אם כן אתם מצויידים בכושר ראיית הנולד ודיוק של צלפים מקצועיים, זה הזמן להעביר את המצלמה ממצב פוקוס אוטומטי לתמונה בודדת, למצב סרבו  AI SERVO , במצב הזה, הפוקוס כל הזמן ממשיך להשתנות כל עוד אתם בחצי לחיצה, הוא רודף אחרי התנועה. הסיכוי שלכם להוציא תמונה חדה במצב הזה כשמצלמים אתלטים גבוה יותר. במהשך ישיר לסעיף הזה, ישר אחרי שאתם עושים את השינוי הזה תעבירו את המצלמה ממצב צילום בודד למצב צילום ברצף. עכשיו אתם יכולים ורוצים להתחיל לרדוף אחרי הפעילות ולירות בצרורות. בבית תמיינו ותגלו איפה הזהב מתחבא.

אפרופו ראיית הנולד, אם תתחילו לצלם רק אחרי שראיתם את תחילת ההתרחשות זה אומר שפיספסתם אותה. צלמו רציף כל הזמן מרגע שאתם קולטים שמתחיל מהלך מעניין.

ובכלל…מצלמים ספורטאים? הכינו שעורי בית, דעו מה אתם הולכים לצלם, איפה, מה כללי המשחק או הספורט ותוכלו לצפות טוב יותר מה עומד לקרות מולכם בלי לפספס. אם יש לכם אפשרות לקבל גישה לגובה\מרחב הפעילות המיידי, בקשו רשות, בררו מה מותר ומה אסור, תגידו תודה, ושתפו את המצולמים (גם אם אתם לא מכירים אותם באמת) במה יצא, הם מאוד יעריכו וככה גם תתקבלו בשמחה רבה יותר ואפילו תקבלו גישה קרובה יותר לאקשן אם יש אפשרות פיזית לעיניין.

מה עוד? לא כל פעם חוזרים בהכרח עם זהב, יש עקומת למידה לעיניין, לוקח זמן להבין את הזוויות הטובות, את הקשיים של המצלמה, איפה לעמוד, מתי המשחק יהפוך למעניין או איזה גל הוא הגל שהמנצח שהגולש ינסה לתפוס.

לא כל פעם חוזרים עם תמונות של תקריבי זיעה, נפילות וזינוקים מטורפים, ספורט הוא לא רק זה, יש עוד המון רגעי זהב אחרים שמשלימים את התמונה ומספרים לנו סיפור מושך, רגעי ריכוז בצידי המגרש, החימום שלפני, הרגעים שאחרי, חברות בין ספורטאים, חפשו את התמונות שיספרו את הסיפור המלא של הפעילות הן שוות זהב לא פחות.

ודבר אחרון, גיליתי שכשאני מצלמת ספורט קבוצתי אני צופה כמעט בכל המשחק דרך עינית המצלמה, אני מאוד נהנית, אבל אין לי מושג קלוש מה לוח הנקודות, מי מנצח ומי הפסיד. הנמיכו ציפיות. זאת חווית צפייה אחרת.

אחרית

כל התמונות צולמו כאן בארץ. בחודש האחרון. אפשר לצפות בעוד עבודות בעמוד הגלריה החדש שלי בנושא ספורט.

הפוטבול הוא פוטבול ישראלי. הליגה בדיוק התחילה, מאוד כיף, מאוד מרשים.

התמונות הן ממשחק של תל אביב פיונירס מול האנדרדוגס מחיפה, פרגנו להם IFL, תמצאו באתר גם את לו"ז המשחקים ומיקומי המגרשים.

תמונות הכדור-עף היישר מליגת כדורעף הנשים הישראלי שעכשיו בעיצומה.

גולשי הגלים נתפסו לעת ערב אחרי הגשם בחוף פלמחים, בין אם רוצים לתפוס גלים או גולשים אני משתמשת בעמוד הבא כדי להגדיל את הסיכויים שלי 4surfers.

לפני שנה שיתפתי כאן מעט מהתהליך שביתי (מולטי-אלרגית) עוברת בשנים האחרונות,

שיתפתי מעט על התכנית להשריית עמידות לאלרגיות מזון  שבה היא לוקחת חלק במחלקה הנהדרת באסף הרופא אז בראשותו של פרופ' כץ והיום בניהולו של ד"ר ארנון אליצור והצוות הנהדר שלהם, ועל החיים פוסט אלרגיה לאחר שבזכות התכנית יצאה מסכנת חיים, במידה ותחשף למוצרי חלב ואף הגיעה לכדי צריכה חופשית ללא הגבלה של מוצרי חלב (פיצה וגלידה בלי חשבון עכשיו).

באותה עת היינו בעיצומו של תהליך, טיפלנו באלרגיה מסכנת החיים שלה לבוטנים, שוב שבנו אל המחלקה ששינתה את חיינו כבר פעם אחת באסף הרופא, אז עוד לא ידענו כמה ארוך או קצר יהיה המסלול שלנו במחלקה, באותה עת עוד לא היה כלל טיפול לאלרגיים לאגוזים והתלוצצנו תדיר שאנחנו נשארים במחלקה עד גיוסה לצה"ל.

הרבה עבר עליה ועלינו בשנה האחרונה, היא סיימה את הטיפול והיום כבר לא נמצאת בסכנת חיים אם תפגוש בוטן ככה סתם באמצע החיים, היא אפילו יכולה לצרוך בוטנים ומוצרים המכילים בוטנים ללא הגבלה, ללא חשש וללא סיכון.

אני לא יכולה לספר שיש פה חיבה גדולה לבוטנים מצידה, אבל זה בהחלט שיפר את חייה, היא יכולה ללכת לחברים ללא השגחה, מסיבות כיתה הן כבר לא משהו שיש לחשוש מפניו, וכשילד שולף במבה בגינה או כשיוצאים להצגה כבר לא צריך לפחד, לא צריך לעזוב את המקום ולהתרחק.

בשנה הזאת  בדיקות המעקב הראו כי היא כבר לא מגיבה בכלל לחלב ורמת האלרגיה לבוטנים ירדה באופן ניכר.

ואנו נותרנו היום רק עם אלרגיה מסכנת חיים אחת. אגוזי לוז.

לשמחתנו בשנה האחרונה לא רק עלינו עבר הרבה, גם באסף הרופא לא שקטו על שמריהם, ואחרי מאמצים רבים והרבה עבודה פיתחו באסף הרופא גם תכנית להשריית עמידות לאגוזים, המחלקה, עכשיו בראשות ד"ר אליצור, מטפלת לא רק באלרגיים לחלב, בוטנים, ביצים ושומשום אלא גם באלרגיה מסכנת חיים לאגוזים שונים.

וכך בחרנו, יחד עם יעל, לאחר כמה חודשי הפסקה, להתחיל את המלחמה באלרגן האחרון שנותר לה, אנחנו המחזור הראשון שמטפל באגוזי לוז, המטרה היא לצאת מסכנת חיים אבל כולנו תקווה שבסוף הדרך תחכה לנו נוטלה או חטיף עם נוגט.

השבוע קיבלתי טלפון מפתיע מד"ר אליצור, ראש מחלקת אלרגיה באסף הרופא, הוא שאל אם יעל תרצה להתראיין ולספר על החיים עם אלרגיה ועל התכנית  להשריית עמידות לאלרגיות מזון בשידור בטלוויזיה.

אז שאלתי את העלמונת לדעתה והיא יותר משמחה לשתף פעולה, תוך דקות קיבלנו טלפון מתחקרינית חינוכית 23 ששוחחה איתי ובעיקר עם יעל לגבי חייה, וככה תוך חצי שעה מפלס ההתרגשות כאן עלה פלאים לצד החששות שבעלייה לשידור ודיבור פומבי. יעל הוזמנה לדבר בערב חדש לילדים.

מודה בשקט בשקט שגם אני התרגשתי עבורה, כילידת שנות השבעים שגדלה בימי הערוץ הבודד, זה שבו ערב חדש היה נכס צאן ברזל וזהו זה היתה התכנית שכולם צפו בה, וכהורה שילדיו צופים בערוץ ונהנים מאוד מתכניו האיכותיים לילדים (גלילאו, שוסטר ושוסטר, החפרנים וערב חדש לילדים הן תכניות שבהחלט נצפות כאן תדיר). חינוכית 23 היא נכס ממשי גם היום בעיני ולא רק נכס נוסטלגי.

וכך מצאנו עצמנו בוקר אחד השבוע, אמא אחת וילדה אחת בת שמונה, מתארגנות, התלבטתי מה לשים בתיק, האם ירשו לי לצלם בזמן השידור? זה לעיניין בכלל? (בסוף לקחתי מצלמה קטנה עם עדשת 50 מ"מ ולא את הפול פריים האהובה) לא לשכוח חטיף ואוכל, ומטליות, את ערכת החירום יחד עם האפיפן הקבוע, מבט אחרון במראה ויצאנו לדרך. קלאוזנר 14 הנה אנחנו באות!

רק הכתובת הזאת ישר שולחת אותי אחורה בזמן לימים בהם כולנו צפינו בזהו זה, כולנו ידענו לדקלם בסוף התכנית 426144 בתקווה לזכות בתיק ותקליט ואין שום ספק שלאף אחד כמעט לא היה מושג איפה זה רחוב קלאוזנר 14 בתל אביב אבל כולם ידעו שהוא קיים לא פחות משידעו את כתובת ביתם.

לא יודעת למה ציפינו, אולי לא באמת היו לנו ציפיות, חלפתי על פני אולפני החינוכית אין ספור פעמים במהלך חיי בדרכי אל ומהאוניברסיטה ומעולם לא נכנסתי פנימה.

הפעם נכנסתי. יחד עם ביתי. סוג של מסע נחמד לעשות עם הילדים שלך אל מחוזות ילדותך.

וכמה נחמד היה לגלות שישר בכניסה פגש אותנו חביתוש. קישקשתא גם. אבל מבחינתי חביתוש הוא הסלב האמיתי. והמפתח. שלא לקחנו כמובן.

כשהגענו כבר חיכו לנו רם וסיוון מפיקי התכנית שקיבלו אותנו בלבביות ועשו ליעל סיבוב היכרות עם האולפן והצוות, אפשר היה לראות את יעל נרגעת וחוזרת לחוש שוב נח בעורה, אבל אין שום ספק שאת הקסם האמיתי פיזר עליה קובי מחט, אין לי שום ספק שהוא גירסא עדכנית  של החלילן מהמלין אם היינו חיים בעולם האגדות.

אז למי שתהה מותר לצלם. וצילמתי. לא הרבה. בעיקר התרכזתי בנהדרת שליוויתי במסעה זה.

התמונות מאחורי הקלעים מהקלטת התכנית מלוות את הפוסט הזה. הן לא צולמו באמצעים יוצאי דופן (כאמור הפול פריים המקצועית נשארה בבית).

Canon 550D הוותיקה שלי יחד עם עדשת 50 מ"מ f1.8. בלי זום. רק רגליים.

ההחלטה על העדשה הזאת הוכיחה עצמה נכונה, אולפן חשוך בהחלט דורש עדשה שאפשר לפתוח בה צמצם רחב.

היה חשוך. היה מקסים. היה מרגש.

השאיר לה ולי טעם של עוד.

ולפני שנפרד עד הפוסט הבא אני רוצה לומר תודה לרם וסיוון המקסימים, על ההזמנה,

תודה שהצפתם נושא חשוב כזה בגובה העיניים.

תודה שהזמנתם את יעל ועזרתם לה לחוש בנח.

תודה גם לקובי על הסבלנות, הבדיחות, ההלצות והעיניין שגילית ביעל ובנושא האלרגיה.

מצרפת כאן קישור לתכנית למי שפספס:

שידור ערב חדש לילדים ה09/09/16

אז החופש הגדול בעיצומו ובחיפוש אחר פעילויות מעניינות לילדים וממוזגות למבוגרים,

שמחתי לגלות כי תערוכת טיוביקס של המדעטק ששנה שעברה היתה צפונית לי מידיי (חיפה לא באזור החיוג שלי) הגיעה לחולון.

שמעתי עליה בעבר דברים טובים, אנחנו אוהבים מדע בבית, יותר מזה התערוכה הזאת נוצרה בשיתוף פעולה בין המדעטק החיפאי לקבוצת אלומיניום שתמיד הצטערתי שלא יצא לי להיות בהופעה שלה, במיוחד אחרי שיצא לי להכיר את כפיר בולוטין שצילם את התמונות הרישמיות של של מופע אלומינום בזמנו וגרם לי לקנאת סופרים קטנה.

אז נכון שתערוכה על צינורות לא נשמעת משהו מלהיב בשמיעה ראשונה, אל תתנו לזה לעצור אתכם, אירזו את הילדים, הזמינו כרטיסים (יש 1+1 דרך חברות כרטיסי האשראי) וסעו.

התערוכה היא פחות תערוכה ויותר מיצג חוויתי איטראקטיבי, היא מאורגנת היטב, אינטילגנטית להפליא, לא עוד תערוכה אינטראטיבית עם מסכי מגע למשחק ויותר משחק אמיתי מלווה בהסברים וסרטים קצרים שממחישים לילדים ולהוריהם את עולמות הצינורות השונים.

התערוכה עצמה מספקת הרבה הזדמנויות להיות יצירתיים בצילום אך גם מספקת אתגר לא קטן לצלם החובב, הסביבה חשוכה, מה שלעיתים קרובות מקשה על הצילום במיוחד כי גם הילדים שלנו לא מפסיקים לזוז וגם המיצגים מוארים באופן שמקשה על המצלמה להתפקס בתנאים עניים בתאורה.

באותו הקשר אני גם מאוד ממליצה לקחת את הילדים למוזיאון הילדים בחולון, עשינו לאחרונה את המסלול החייזרים במוזיאון שהיה מאוד מוצלח וגם שם נתקלתי באותם קשיים צילומיים.

אז לפני שיוצאים, אם רוצים גם לצלם כמה תמונות שובות לב שאין לכל אחד אני ממליצה לצאת מהבית עם עדשה עם מפתח צמצם רחב, אני עברתי מהר מאוד מהעדשה הקבועה שלי (24-70 מ"מ 2.8 F) לעדשה האהובה עלי, עדשת 50 מ"מ עם צמצם 1.8 F. אמנם היא לא עדשת זום והייתי צריכה לעשות עבודת רגליים קצת כדי למצוא את הפריימים שאני רוצה אבל נכנס לי מספיק אור אל החיישן והמצלמה הסכימה לשתף פעולה, להתפקס ולצלם.

ועדיין גם עם העדשה הזאת לא תמיד פשוט לצלם בחלל מואר בקושי עם אלומות אור רנדומליות שמתחלפות בצבעיהן וזזות ללא הרף. בחלק מהתמונות בחרתי לצלם במצב A או Av, זהו מצב צילום חצי אוטומטי בו אתם בוחרים את כמה הצמצם יהיה פתוח והמצלמה בוחרת את מהירות התריס  והרגישות של המצלמה עבורכם בהתאמה. ביחרו את המצב הפתוח ביותר של הצמצם (כלומר המספר הנמוך ביותר שאתם יכולים לרדת אליו).

זה התאים לי בחלק מהזמן, אבל בחלק לא, עדיין יצאו לי תמונות מטושטשות ומרוחות בחלק מהזמן, אז העברתי את המצלמה למצב צילום M, ידני, בו אני קובעת את הפרמטרים של הצילום, בחרתי כמובן לפתוח את הצמצם למצב הרחב ביותר שלו, במקרה של העדשה שלי ירדתי כמובן ל 1.8 F, ובחרתי מהירות תריס גבוהה יותר (בלי להתבייש עליתי אפילו למהירות תריס של 1/400-1/800) והרשיתי למצלמה לבחור את הרגישות בעצמה, אני לא מפחדת מiso גבוה.

זה כבר עבד לי הרבה יותר טוב.

בבית נשאר לי רק לפרוק את התמונות מהמצלמה, ובחלק מהתמונות רק להוריד ולהחליק את הרעש של הiso (נראה כמו גרגרים בתמונה) כדי שיראה לטעמי, בעזרת תכנת עיבוד תמונה (חפשו בעריכה את פונקציית noise reduction בתכנת עריכת התמונות שלכם אם תרגישו צורך בזה).

אז צאו. תהנו. צלמו. יהיה מגניב.

יוצא לי לאחרונה לחשוב על עיניין הסגנון האישי.

איך בעצם הגעתי לכאן.

למה אני מוצאת את עצמי נמנעת במכוון מסגנונות צילום מסויימים, בעוד אחרים מלהיבים אותי.

חברה שלי פעם אמרה לי שהיא יודעת לזהות מרחוק את התמונות שלי. האמת, זאת היתה לי אז אמירה מאוד מוזרה לשמוע.

היום, אני כבר יודעת, היא צדקה. די קל לזהות צלמים מסויימים בקהל תמונות מסויים.

בקרב צלמים שונים אפשר למצוא, אם מביטים טוב על גוף העבודות שלהם, איזה שהוא קו מחבר שחוזר על עצמו. וכשהצלם מתמיד, אפשר גם לראות ממש את האבולוציה של אותו צלם מבחינת התפתחות השפה הצילומית שלו והסגנון שלו. זה לא אומר שכל התמונות שלו נראות כמו שיכפולים אחד של השני, אלה יותר מתכתב עם הדרך שהוא בוחר להציג את מה שהוא מצלם, בחירת נושאי הצילום שלו באופן כללי שגורם לתמונות שלו לקבל זוית יחודית (ולפעמים הסוד הוא באמת בזוית הפיזית שהוא בוחר) ובעיבודים שהוא בוחר לעשות או לא לעשות לתמונות שלו.

אז בעצם איך עושים את זה? איך זה קרה לי?

מה אבני הדרך באבולוציה של צלם עם אמירה אישית?

אני חושבת שהסגנון שלי התחיל להתפתח באופן מובהק כשבכורתי נולדה, פתאום מצאתי משהו שאני ממש נהנית לצלם, משהו שתפס אותי, הקסים אותי, מילא אותי בשמחה ואיתגר אותי למצוא דרכים חדשות לצלם אותו. ובמקרה שלי הרי כמה פעמים אפשר לצלם את אותו תינוק\ילד בלי לשחזר את אותה תמונה פעם אחר פעם ולהתשעמם? זה היה האתגר שלי, היינו יחד רק אני והיא כל היום יחד, היא ואני  והמצלמה והסבים שדרשו תמונות חדשות (נכדה בכורה לכל הסבים שלה).

אז אני מאוד ממליצה לא לנסות לייצר סגנון מאפס, מיצאו משהו שאתם נהנים לצלם והתמקצעו בו, נסו למצוא דרכים חדשות לצלם אותו, נכון אפשר לנסות להעתיק תמונות של אחרים, לשחזר פריימים וסגנונות אחד לאחד כמו שראיתם בכל מיני מקומות(קינאת אינסטגרם מישהו?) וזה בהחלט יכול לתרום לכישורים הטכניים שלכם, אבל זה לא יעזור לכם לייצר סגנון אישי.

הדרך לסגנון אישי היא לא דרך העתקה של סגנונות של אחרים, אלה דרך חיפוש של מה שמלהיב אתכם, זה בסדר למצוא השראה אצל אחרים,לקחת שביב רעיון שראיתם במקום אחר ולפתח אותו למשהו חדש שהוא שלכם, אבל אם אתם כל הזמן מסתכלים לצדדים ומשווים את עצמכם לאחרים יש מצב שתמצאו שמרוב "השראה" אתם מפתחים יראה מנסיונות עצמאיים ופשוט מעתיקים פריימים ועיבודים. עיזבו את הפילטרים המוכנים מראש, וותרו על צילומי נעלים ורצפות, פרצופי ברווז למינהם ועוד דברים שאחרים עושים מעולה, למה להיות זנב לאריות כשאפשר להיות ראש לשועלים? אל תפחדו. התנסו.

צלמו הרבה. המון. לעיתים קרובות. יש כאלו שיגידו צלמו כל יום תמונה. אני לא חושבת שזה נחוץ או פרקטי. אני מוצאת שזה מאוד משביז במידה מסויימת לגשת אל המשימה בגישה הזאת.

אני יודעת לספר שכשהתחלתי את צעדי הראשונים, לא צילמתי כל יום. צילמתי לעיתים קרובות, אבל לא כל יום, אני חושבת שלא היה שבוע שבו לא צילמתי, בקטנה אמנם, אבל צילמתי. אז אתגרו את עצמכם לצאת לצלם פעם בשבוע. משהו. כל משהו. עד שתמצאו מה אתם אוהבים לצלם. ואז תתמקדו בלצלם אותו לעיתים קרובות. נסו למצוא עוד דרכים לעבד את התמונות עוד זויות לצלם.

עיברו על התמונות שלכם וביחנו אותן, אל תשאירו אותם ככה סתם במחיצה, אם תיבררו אותן טוב, תראו שאלו שאתם אוהבים יותר יתחילו, בבחינה משותפת שלהן יחד להתחבר למשהו שאפשר להגדיר כמחנה משותף, בין אם אלו זויות הצילום המועדפות עליכם, חיבה לצילום צלליות, או טיפות, הערכה של צילום רווי בצבע או שחור לבן, השתקפויות או פשוט חיבה לצילומי פורטרט באוירה מסוימת.

חלק עיקרי שאין דרך להמעיט בערכו בפיתוח סגנון צילום אישי, הוא הבנה של טכניקות צילום. אל תזלזלו בזה. עשו טובה, קיראו את המדריך של המצלמה, הבינו מה אתם עושים. יש פעמים שחיתוך של תמונה הוא באמת אמירה אומנותית בוב המקרים זה פשוט צלם שצילם עקום, אין בזה שום אמירה אם לא היתה בזה כוונה ממש.

באותו הקשר ובקשר ישיר לסעיף מעל, עיבוד תמונה, לימדו קצת. לא חייבים הרבה, אבל הדרך שבה אתם בוחרים לעבד את התמונה שלכם משפיע המון על הדרך שבה התמונה שלכם נחזית על ידי צופי התמונה.

עיבוד תמונה היום, להבדיל מהימים בהם צלמים עבדו בחדר חושך הוא הרבה יותר פשוט, אבל יש לו משמעות עמוקה בשליטה של הצלם בדרך בה הצופה יפרש ויחווה את התמונה, בין אם מדובר בשחור לבן, בחירת צבעים רווים, בחיתוך של חלקים מהתמונה החוצה, בהוספת מסגרת, החשכת או הארת צללים וצבעים מסויימים, הוספת מראה אביך לתמונה או אלומות אור שמש.

הדרך בה אתם בוחרים לעבד את התמונות שלכם נותן הפעמים את הטון בסגנון האישי שלכם.

רק לצלם תמונה אקראית לא הופך אתכם לצלמים, בטח לא צלמים עם אמירה וסגנון אישי.

בשביל סגנון אישי חייבת להיות כוונה כשאתם מצלמים.

כדי שהכוונה תבוצע טוב אתם חייבים להתאמן, להכיר את כלי העבודה שלכם, להתרכז, לא להתפזר לכל הכיוונים, לאהוב את מה שאתם עושים ואת מה שאתם מצלמים כי אחרת איך תוכלו למצוא דרכים חדשות לראות אותו בכל פעם?

מה אתם אוהבים לצלם?

אתגרו את עצמכם,

ביחרו נושא צילום, ובמשך שבוע (או סתם במהלך החופש הגדול) מיצאו 7 דרכים חדשות ושונות לצלם את אותו נושא.

הנושא יכול להיות אדם. יכול להיות מקום. יכול להיות חפץ. יכול להיות מצב רוח. צל. אצבע. בגד (כל הפאשניסטות מוזמנות לאתגר איך ללבוש אותה חולצה בשבע דרכים שונות למשל) צעצוע. או כל דבר שמפיח בכם השראה.